תיאור
איך אפשר ליצור בית שיש בו גבולות בלי כפיה, בלי נוקשות, בלי ריחוק?
בשפה של “הורות כמעשה ניסים” ההקשבה עצמה מאפשרת את הגבולות..
כי לפעמים…
אני ממש משוכנע שהגיע הזמן להיות סמכותי יותר.
ככה זה נשמע בדרך כלל (בראש שלי): “היא (הילדה שלי) מגזימה לגמרי (!) זה לא יכול להמשיך ככה (!!!) . אני חייב להפסיק עם הפתיחות והגמישות הזאת ולשים לה גבול (!!)”
ולפעמים …
(למרבה הפאדיחה) זה גם קורם עור (רופס) וגידים (מתוחים מאד) ומופרך אל העולם, בערך כך (עכשיו דמיינו אותי בקול חרישי שמנסה להישמע נחוש וברור ורציני ): “כשנגמר הפרק את מכבה את המחשב והולכת לצחצח שיניים. בלי ויכוחים.”
לפעמים זה קורה לי.
אף פעם אני לא באמת מאמין בזה.
כי אני כבר יודע שיש דרך אחרת לתקשר – גם כשנדמה לי שצריך לשים לה גבול. כי אני כבר יודע שיש סיבה אחרת למתח ולמאבקי הכוח בינינו – והסיבה היא לא “ילדה שמבקשת שישימו לה גבולות”
הרבה פעמים כשהזמנתי הורים להקשיב למה שבאמת מבקשים מהם ילדיהם, שמעתי את המשפט: “להקשיב זה יפה מאד, אבל צריך גם לדעת מתי לשים להם גבולות!”
אני לגמרי מאמין שהמיתוס שלפיו תפקידם של הורים הוא לשים גבולות לילדיהם הוא בלבול גדול. בלבול עתיק ועמוק וכואב מאד. אני גם יודע מנסיוני כאבא וכמנחה הורים שההסכמה להקשיב לילדינו ולהביט בכנות לתוכנו – משיגים את הרגישות ואת שיתוף הפעולה מבלי לפגוע באמון של ילדינו ב”מצפן הפנימי” שלהם.
בהרצאה, שאני קורא לה (מעט בבוטות חייבים להודות): הקשבה in – גבולות out, אני מתכוון להעמיק ללב מאבק הכוחות המבלבל הזה ולהציע הצעה חדשה בשפה של “הורות כמעשה ניסים”.
בהרצאה אדגים את השימוש בכלים להקשבה של “הורות כמעשה ניסים”. במיוחד אל מול התנהגויות של מאבק ועקשנות ופוגענות, כל אותם התנהגויות, שהתשובה להן היא בדרך כלל “הגברת הסמכות ההורית” ו”הקניית גבולות”.
להתראות בלי גבולות…
שי
הזדמנות מעולה להכיר שפה ודרך חדשה ליחסים בריאים בתוך המשפחה.
לטעימה מההרצאה היכנסו לקישור כאן