מה באמת חוגגים בחגים?

– האם תגיעו לארוחת החג מבחירה חופשית?
– האם האנשים שאיתם תחגגו הם האנשים שאיתם אתם באמת רוצים לחגוג?
– האם הצורה שבה חוגגים מוצאת חן בעיניכם?
– האם בכלל שאלת את עצמך את השאלות האלה?

בזמן הזה בשנה שבו על פני השטח מתעסקים בקניית מתנות, תכנון ארוחות ורכישת כלים חדשים לבית – מתחת לפני השטח רוחשים טינה וכעס ובעיקר רגשות אשם.

הנה תופעה שאני נתקל בה שוב ושוב בפגישות עם אנשים שאני מלווה בצמיחתם. נשים וגברים שנראים כלפי חוץ כאנשים בוגרים וחופשיים שכבר עשו לעצמם קריירה והקימו משפחה ועמדו בהצלחה בשניים שלושה אתגרים גדולים בחייהם, מגיעים לפגישה מכווצים ומתוסכלים בשבועות האלה כשריח הסתיו כבר באוויר. הם לא באמת רוצים לפגוש את ההורים והדודים ולנהל שיחות טפלות ולצחוק מבדיחות לא מצחיקות. הם לא באמת רוצים לקנות מתנות יקרות לילדים שהם לא מכירים רק כדי “להראות טוב” אבל אין ברירה. ויש את הויכוחים והחשבונות עם המשפחה שלה שלא באנו אליהם בסדר כי היינו בחופשה ועם המשפחה שלו “כי סבא כבר לא בריא כל כך ואולי זו הפעם האחרונה שיחגוג איתנו…”

וכשאני מעיז להציע שיוותרו על החג, או שיעשו אותו עם חברים אני נתקל בתדהמה: “אתה לא מכיר את אמא שלי, זה סוף היחסים שלנו. ואבא, הוא לא יגיד כלום, הוא אף פעם לא אומר אבל אני לא יכולה לעשות לו את זה…”

ברוב המשפחות ארוחות החג נועדו להמשיך ולקיים את נאמנות הילדים להוריהם. מדובר בשיטת דיכוי שהיא כל כך מקובלת ומושרשת שכמעט לא מדברים עליה למרות שכמעט כולנו חיים אותה.

זה הולך ככה: מלמדים את הילד מגיל ממש קטן שהוא אמור לכבד את הוריו ואמור להעריך את מה שהם עושים בשבילו. כשהוא גדל הוא לומד להתאים את ההתנהגויות שלו לציפיות של הוריו. הוא לומד להפסיק לבכות בקול כי זה מקשה עליו לקבל אהבה מאבא, הוא לומד לוותר לאחותו הקטנה גם כשזה משפיל אותו כי זה מקל עליו לקבל אהבה מאמא. כשהוא בכיתה ח’,משיג ציונים מעולים בכל המקצועות, גם הוא בעצמו כבר מאמין ש”הוא אוהב ללמוד” או ש “הוא פשוט ילד מאד הישגי”. אף אחד כבר לא שם לב שהוא מצטיין רק כי אין לו שום דרך אחרת לקבל הערכה מוחשית מהוריו…

כל ילד בתרבות שלנו לומד לחיות על פי “מפת הצרכים ” של הוריו. זה ממש דומה לעכבר המעבדה שהולך במבוך ובכל הצטלבות דרכים נמנע מלהתקדם בדרך שבה קיבל בעבר מכת חשמל. בכל פעם ש”איבדנו נקודות” אצל הורינו, כשנחלשה או נעלמה האהבה של הורינו כלפינו, כשחווינו מהם שפיטה או ריחוק או זלזול פעם אחר פעם כלפי בחירות שלנו זו היתה עבורנו “מכת חשמל” והפסקנו להתקדם באותו נתיב. רבים מהאנשים שאני פוגש כמבוגרים כבר בגיל שש חיו את “מפת הצרכים” של הוריהם הרבה יותר מאשר את הצרכים העמוקים שלהם עצמם.

והנה מתרגשים ובאים החגים. רוב הילדים שכבר גדלו והפכו בעצמם להורים לא יסכימו להודות שבכל הקשור להוריהם הם מתנהלים כמו עכברי מעבדה,מובלים ללא חופש בחירה במסלול ידוע מראש. הסיבה לכך היא שכדי לשרוד וכדי לספר לעצמם שאמא ואבא אוהבים אותם הם למדו להדחיק את הכאב והתסכול שנגרם להם כילדים. ממש בשלב מוקדם בחיים הם למדו להאשים את עצמם על האופן שבו הוריהם פוגעים בהם.

אני שואל: “את שמחה לנסוע להורים לראש השנה?”
היא (אשה חכמה ומצליחה בת 35) עונה: “אתה יודע, זאת המשפחה שלי, ככה זה בחגים, אני אשרוד את זה.”
אני: “יש עוד אנשים בעולם שאת בוחרת בזמנך הפנוי לנסוע שעה וחצי ולהעביר איתם שלוש שעות בלי שזה ממש משמח אותך?”
היא: “אהההה. האמת שלא.”
אני: “יש עוד אנשים בעולם שרוצים שתבואי אליהם לא משנה מה את מרגישה וכמה את רוצה? יש לך עוד קשר עם מישהו שלוחץ עלייך לבוא אליו ומאשים אותך כשאת לא באה ובכלל לא מברר מה זה עושה לך?”
היא: “אמממממ. לא. היה לי חבר כזה לפני עשר שנים. אבל איך אני יכולה לעשות להם את זה !?”

החלק העצוב מכל בילדותנו שהתנהלה על פי “מפת הצרכים” של הורינו היה כל אותם רגעים שבהם התחלנו להרגיש אשמים על דברים מאד תמימים שעשינו כמו בכי ממש חזק, או חוסר הסכמה לנשק את סבתא, או התנגדות להישאר בגן או להשתלב בבית הספר. דברים שעשינו מתוך אמונה שהורינו יבואו, יבינו, יתמכו ויאהבו אותנו – והם בחרו לשפוט או להתאכזב. אנחנו הרגשנו אשמה. אשמה איומה על משהו שלא עשינו. מי שעשה היה הורינו. הם אלה שלא מצאו דרך לאהוב אותנו.

גם היום ברוב המשפחות ההורים שהפכו לסבים מאמינים שהילדים (בני 20 עד 60) צריכים להתאים את עצמם. קוראים לזה בכל מיני שמות יפים אבל זו אותו מסלול עם מכות חשמל שהפעם מתנהל מתחת לפני השטח ותרבות שלמה ממלאת את הכבישים שבין המרכז לפריפריה כדי שלא “לאבד נקודות”.

האם גם אנחנו, ההורים של היום רוצים שילדינו יוותרו על האמת שלהם כדי לקבל את האהבה שלנו?

בברכת חגיגת שנה חדשה חופשייה מאשמה!

שי

– עוד על הגישה תוכלו לקרוא בספר “הורות כמעשה ניסים”

כתיבת תגובה