הקשבה במקום הכתבה

פרק מתוך הספר "הורות כמעשה ניסים"

לא סתם נולדו ילדינו דווקא עכשיו. זה זמן מיוחד במינו. זמן שבו הרבה ילדים יכולים לבקש וגם לקבל. זמן שבו יותר ויותר הורים באמת מבקשים להיענות לבקשות העומק של ילדיהם. זמן טוב להיוולד בו.

קצת משונה להגיד "זמן טוב להיוולד בו". ובכל זאת משהו חדש קורה ממש בדקות האחרונות של התפתחות האנושות. החל מאמצע המאה הקודמת, תופעות מסוימות שלא ניתן היה אפילו לחלום עליהן הפכו לנורמליות בחייהם של המוני אנשים ביותר ויותר ארצות. בהשוואה לסבתא שלך ובוודאי לאמא של סבתא שלך, את ואני חיים עם כמה חידושים מרעננים שאנחנו מקבלים כבר כמובן מאליו.

ניצול מיני וכלכלי של ילדים הפך לבלתי חוקי.
נשים קיבלו חופש לביטוי עצמי, חופש בחירה וחופש להיאבק אל מול כל עוול שנעשה להן כנשים.
גברים ונשים קיבלו חופש מוחלט מהחברה וממשפחותיהם לבחור את בני זוגם.
מימוש הפוטנציאל האישי הפך לנורמטיבי.
בחירה חופשית של אמונה דתית, תפישת עולם ומקצוע הפכה לנורמטיבית.
זה לא מעט.

כל השינויים האלה ועוד רבים אחרים שלא ציינתי כאן פתחו בפני אמהות ואבות רבים את האפשרות לתת לילדיהם את מה שהם באמת רוצים. ההתייחסות לילדים החלה להשתנות לגמרי כשלרוב ההורים כבר ברור שאדם בא לעולם לא כעוד בורג שנולד להשתלב במשפחה או בחברה, אלא כפלא בפני עצמו. בלי קשר למצבו הכלכלי או לרמת ההשכלה של הוריו. אנחנו חלק משינוי עצום. זה לא שינוי מהסוג של יותר כסף, יותר טכנולוגיה ופחות לכלוך ברחובות. זו מהפכה של ממש. אנחנו כהורים בזמן הזה שותפים למהפכה שקטה, לשינוי עמוק בין הישן לחדש.

מעבר מהכתבה להקשבה.

הישן – הורים נותנים לילדיהם מה שהם חושבים שצריך לתת.
החדש – הורים נותנים לעצמם ולילדיהם מה שהם באמת מבקשים.

תקשיבו לשיחות בבתי הקפה, תביטו בגני המשחקים, תשימו לב בקיץ בחוף הים, בחורף בקניונים, באביב בין הגבעות ובחניוני המנגל. תוכלו לפגוש יותר ויותר הורים שמסכימים להצטרף להקשבה החדשה הזאת. יותר ויותר הורים שמנסים להיענות למה שילדיהם מבקשים. הם מקשיבים לילדיהם, כן, לקטנים האלה, התלותיים והמרעישים, להם הם מקשיבים, כדי לדעת מה לתת. הם מקשיבים לעצמם כדי להבין מי הם ומהם הצרכים האמיתיים שלהם. הם מסכימים לראות שזה לא או אנחנו או הם. שזה יחד. אנחנו והם. גם וגם.

עולם אחד של ילדים ומבוגרים.

הגישה הישנה, גישת ההכתבה, עדיין קיימת, עדיין מגלמת בהרבה משפחות את ה"דרך הנכונה". היא מתקיימת שם גם כשהיא מסתתרת יפה-יפה מאחורי קליפות דקות של הקשבה ופתיחות. תשאלו את עצמכם, תשאלו הורים אחרים אם הם מקשיבים לילדיהם, תשאלו אותם אם האוכל הזה או בית-הספר הזה או התמיכה בלימודים האלה מגיעים מתוך הקשבה לילד. התשובה המקובלת תהיה: "ברור! אני, לא חשוב לי שום דבר, אני הולכת איתו, מה שהוא רוצה אני אתן לו, רק שיהיה לו טוב!"
ואז, לאט-לאט, מתוך השיחה מתחילה לבצבץ הרשימה.

רשימת הדברים שחייבים להתקיים (בגישת ההכתבה הסמויה) כדי ש"יהיה לו טוב"
1.צריך שילמד לישון במיטה שלו, הוא כבר גדול.
2. צריך שיפסיק למצוץ אצבע, שלא יצחקו עליו.
3. צריך שילך כבר לגן כי בגיל הזה לא טוב להיות בבית, צריך כבר ללמוד להיפרד וללמוד להיות עם ילדים אחרים.
4. צריך שילמד לתת כבוד למבוגרים.
5 .צריך שיקשיב לאבא שלו.
6. צריך שילמד לקרוא.
7. צריך שיאכל כמו שצריך, בלי ללכלך.
8. צריך שיהיו לו חברים מהשכונה, כמו שלי היו.
9. צריך שיידע להעריך את מה שקונים לו.
10. צריך שילמד ויקבל ציונים טובים כדי שיתקבל לתיכון טוב כדי שתהיה לו תעודת בגרות טובה כדי שיהיה לו מקצוע טוב כדי שיוכל לפרנס את עצמו, כדי שלא יהיה תלוי באף אחד, כדי ש…
11. צריך שיסתובב עם החברים הנכונים.
12. צריך שיתגייס לצבא.
13. צריך שייצא מהבית, הוא כבר גדול.
14. צריך שיישאר בבית, זה עדיף לו עכשיו.

כל הסעיפים ברשימה, שנמשכת עד לאינסוף, הם דברים שיעשו טוב לילד. לדעתם של הורים מסוימים. אבל איך מחליטים מה טוב? איזה אדם בריא בנפשו רוצה שיידעו עליו מה טוב לו? האם אפשר בכלל להתחיל להבין מה טוב לילד הפרטי והחד-פעמי שלי בלי להקשיב לו הקשבה עמוקה, הקשבה משוחררת מחוקים, מפחדים ומנורמות? האם אפשר לדעת מה טוב, בלי לשמוע מה ילדי מבקש ממני עכשיו? אני לא מכיר אפשרות כזאת. בשביל לדעת מה טוב לי, אני חייב להקשיב ממש-ממש טוב לעצמי. לא מכיר אפשרות לדעת מה טוב לילדות שלי בלי להקשיב בכל רגע מחדש למה שהן אומרות לי בכל השפות שמשמשות אותן. בהקשבה הזאת, שאלות חדשות נכנסות לשיחה. בצורת ההקשבה הזאת יש פחות ופחות דברים שהם "פשוט ככה וזהו".

אם בעבר אמא היתה מחליטה שהיא מניקה או לא מניקה, בהתאם לאידיאולוגיה שנשבה סביבה, היום אמהות מסכימות להקשיב אם מתאים לו לינוק, ומתי מתאים לו להפסיק.
אם בעבר היו "מאכילים" במה ש"נחשב" טוב, היום יותר ויותר הורים רגישים לטעם ולהעדפות של ילדיהם באוכל.

אם פעם היו רק אומרים: "זה הגן שטוב לו. זה קרוב לבית/ כולם שולחים לשם/ זה בדרך לעבודה, היום הורים גם שואלים את עצמם אם מתאים לו הגן הזה ואם בכלל מתאים לו גן, ועד כמה הוא שמח ללכת לשם.

אם פעם אבא היה אומר, "תצטיין בלימודים כך שתוכל להתקבל לאוניברסיטה, אני עובד בפרך כדי לממן את זה", היום גם שואלים, "אתה רוצה ללמוד? או לנסוע לטייל? או לפתוח עסק?"

גישת ההכתבה לא נבעה מחוסר אהבה. זו היתה התפישה המקובלת ורוב ההורים דבקו בה. כמו שאנשים בעולם כולו דבקו בתפישה שמקומה של האישה בבית, כמו שהלבנים באמריקה האמינו בתוקף שהשחורים נולדו להיות עבדים, כמו שההורים בקיבוצים היו משוכנעים שטוב לילדים לישון בנפרד מהוריהם. גישת ההכתבה התאימה לעולם שבו המטרה העיקרית ואולי היחידה של הילדוּת היתה להגיע כמה שיותר מהר ובכמה שפחות נזקים לבגרות. בגישת ההקשבה מטרת הילדות היא הילדות עצמה, ומטרת ההורים היא לאפשר אותה. את הילדות.

למעוניינים לקנות את הספר, אפשר לעשות זאת כאן –

"הורות כמעשה ניסים"

כתיבת תגובה