כישוף אינו קללה ומכשפה אינה אשה זקנה ומכוערת שיושבת במאורה אפלה ביער וזוממת לפגוע בנו, תושבי העיירה ישרי הדרך. ברחובות הראשיים, בכיכרות המרכזיות, אני רואה סביבי נשים חופשיות: את המנהלת הבכירה, את המְרַפאה, את אשת החזון, את המנהיגה, את האמנית ואת האמא החדשה. כל אלו כבר יצאו, תודה לאלה, מהסמטאות החשוכות שבהן הסתתרו אלפי שנים. הן כבר לא רק מתחזקות את הבית ומטפלות בילדים של בעליהן. אבל את המכשפה השארנו ביער, בחושך. כשנזקקנו לה פסענו בשביל הסודי לביתה, קיבלנו ממנה את השיקוי, חזרנו הביתה והשארנו אותה שם, עם ינשוף או חתול, בלי ילדים, בלי גברים, מנודה ובודדה.

כוחות הכישוף מסתתרים בתוכנו. יש נשים שבעיניהן אני רואה את העוצמה המוחלטת של המכשפה, והן כמו רומזות לי במבט חמוץ: “עוד לא, אסור שיידעו כמה אני חזקה”. יש כאלו שאני רואה במבטן את השכחה: הן לימדו את עצמן שהן חלשות, נזקקות ומוגבלות. ויש כאלו שבתוך־תוכן כבר הסכימו, ובפגישתנו הראשונה עיניהן נפקחות בהשתאות. על שפתיהן עולה חיוך נדיב, והשאלה: “באמת מותר לי? האם אני כבר יכולה לחולל בחופשיות, בלי פחד, את המהומה הזאת של קיומי המפואר? האם מותר לי להכיר בהשפעה העצומה שיש לי על כל מי שאני פוגשת”?

לא סתם לימדו אותנו שכישוף הוא קללה ושמכשפה היא רעה. אלפי שנים איימה המכשפה על התרבות הגברית השכלתנית: פחדו ממנה כי אי אפשר היה להסביר את כוחותיה או לשלוט בהם, ובמיוחד משום שלא נזקקה לגבר. ואשה שיכולה לבד לא רק לא השתלבה, אלא ממש שמטה את הקרקע שמתחת לתרבות המבוססת כולה על הזדקקות האשה לגבר שיגן עליה ויפרנס אותה. מרוב פחד גם חשבו שאם מכשפה אינה זקוקה לגבר, היא גם שונאת אותו ומבקשת לפגוע בו.

אני שעזבתי את היער לפני המון שנים וחיה עם אהובי ובנותיי, יודעת כמה ילדותית ומנותקת האגדה על המכשפות, יודעת שמכשפה באמת יכולה להסתדר לבד. היא אינה זקוקה לגבר שיגן עליה ולילדים שיצדיקו את קיומה, אבל היא יכולה לבחור בכך. ומובן שהיא זקוקה לקרבה, לבית, לחיים בתוך קהילה ולאור השמש, כמו כל אשה בריאה וחופשייה בעולם.

את הספר הזה כתבתי כדי להזמין את המכשפות כולן לצאת מהיער, מהאפלה, מממלכת המסתורין, ולבוא לכאן: לבית, לרחוב, לתרבות חדשה וחזקה שכבר יכולה להכיל אותן. כתבתי אותו כדי לעורר את העוצמה הרדומה הזו באשה שכבר יודעת, באשה שעדיין פוחדת, וגם בזו ששכחה לגמרי.

כבר 20 שנה אני מחוללת כישופים עם נשים. בחדר שלי, באולמות עם עשרות ומאות נשים, במדבר ובהרים. כתבתי את כישופים ומכשפוטובות כדי להגיע לכל אותן אלפי נשים שנשמתן נובלת מרוב מאמץ להסתיר את המכשפה שחיה בגופן. כדי להבהיר לאלפי הגברים שחיים עם אשה מכשפה או צופים באחת כזו ובכוחותיה המופלאים: “אל תפחדו, לא מדובר בשיקוי ממית אלא בסם חיים”.

אני מכירה את חוקי הכישוף. אני יודעת שכישוף אינו קללה. כישוף מתחולל כשאנחנו מסכימות לתת ביטוי לכוחות הריפוי העצומים שגלומים בנו לטובתנו, לטובת יקירינו ולטובת האנושות כולה. בשם רוח השטות המפעמת בכולנו, בואו נצא מהיער עם המילים והתמונות והקולות האלה ונפזר אותם בכל פינת רחוב, בכל חדר בבית, ונרפא את עולמנו מהאפרוריות השכלתנית שפשתה בו.

הנה זה כאן, וזה ניתן, אמן.


♦ לרכישת הספר
      ♦ תגובות על הספר       ♦ לסרטון הקמפיין

האיורים מתוך הספר כישופים ומכשפוטובות. איירה: אוריין שביט

photo
.

.

photo
.

.

photo
.

.

photo
.

.

photo
.

.

photo
.

.

photo
.

.

photo
.

.

photo
.

.