כמו כל שפה חדשה, גם "הורות כמעשה ניסים" לא מייד משתלבת עם השפות שמוכרות לנו ביחסינו עם ילדינו. כמו כל שפה שנוגעת עמוק ומחוברת לאינטואיציה בסיסית של כל הורה וילד, יש הרבה דרכים להתרגש ממנה ולהרגיש – כמו שאמרו לי המון אנשים שקראו את הספר – כתבת את המלים שלי.
הדרך הכי פשוטה היא לשאול שאלות.
הדיאלוגים שכאן התקיימו ביני לבין הורים שביקשו עזרה לפני שנים.
אבל כיום כבר יש לא מעט מורים ומטפלים בגישה. ניתן לפנות אליהם כאן ואולי יימצא מישהו מהם שקרוב למקום מגורייך. וניתן לשאול שאלות ולקבל תשובות ממטפלים שעובדים ומלמדים את הגישה בדף הפייסבוק התוסס שלנו כאן .

קשיים בהרדמה ושינה

יש לי ילדה בת 8 חודשים כמעט והבעיה שלי איתה היא להרדים אותה! לצערי אני לא רוצה להרדים אותה בנדנודים בעגלה, על הידיים, או כל מצב אחר שגורם לי כבר לתשישותאני עצבאין מצב שהיא תישן בשקט איזה שעתיים ואני אתפנה לעצמי.נית וחסרת מנוחה!!. זה ילד שני וגם עם הראשון עברתי את אותו מצב. כשהיא מראה סימנים שהיא עייפה מאוד. היא מתחילה לבכות בטירוף, יוצאת מהשמיכות ולא מפסיקה לבכות. כשבסוף היא כן נרדמת ואז אני מחזירה אותה למיטה. תוך חצי שעה היא מתעוררת. ככה כל היום. אני ממש מתוסכלת, אני עצבנית וחסרת מנוחה!! אין מצב שהיא תישן בשקט איזה שעתיים ואני אתפנה לעצמי.

שלום חגית!
מקווה שאת ישנה עכשיו ולא יכולה לקרוא את תשובתי…
מצאתי שהברכה הכי מתאימה וממצה להורים לילדים בני 0 עד 2 היא: שינה טובה!
אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות מוזרות:
א. האם את אוהבת להירדם לבד?
ב. למה את רוצה שילדתך תירדם לבד?
ג. האם הקשר בין העייפות שלך לבין ההרדמות שלה הוא הכרחי בעינייך?
לפי מה שכתבת, נוצר מתח עצום סביב שאלת ההרדמות של ילדתך (איך קוראים לה?), מתח כזה הוא סיבה טובה לילדה לא להירדם.
דרך היחס שלך ושל כל מי שבסביבה לעניין ההירדמות היא לא יכולה להירגע ולחוש את השקט והבטחון שנחוץ לכל אדם כדי שישקע בשינה טובה ועמוקה.
אולי ההיפך מזה- היא מרגישה ש"רוצים להיפטר ממנה", מרגישה שהיא המחסום המטריד בינך לבין הכרית שלך, וזה תפקיד שמאד קשה לה לשאת על כתפיה הקטנטנות.
מה שהיא מבקשת אולי, זה ש:
א. תקחי אחריות על עצמך ועל הכוחות שלך ותמצאי מישהו שיהיה איתה כשאת ישנה, כך שההרדמות שלה לא תשפיע כל כך על מצבך הרגשי.
ב. תסכימי להיות איתה בתהליך הקסום, (שלצערי גם אצלנו במשפחה הפך הרבה פעמים למעצבן ומתיש), של המעבר מערות לשינה.
ג. שלא תצפי ממנה להרדם לבד. ילדים רוצים שלא יצפו מהם לכלום. במיוחד לא למשהו שעומד בסתירה לאהבה שלהם לעצמם ולידיעה העמוקה שלהם של הקצב הנכון ומה מתאים בכל רגע בחיים.
הילדות שלי, כל אחת בסגנונה ובקצב הפרטי שלה, הודיעו לנו מתי מתאים להן לעבור לישון לבד. זה קרה כשאף אחד לא ציפה מהם לזה- אצל נעם (9)
זה קרה בגיל 2.5 ואצל אלי בגיל 1.5.
בתור ילד שמגיל 33 שבועות ישן בבית ילדים אני מרשה לעצמי לבקש ממך לאפשר לילדתך להרדם איתך. כיום, כשהיא מבררת לעצמה אם העולם הוא מקום מוגן ובטוח בשבילה (בקשה ראשונה – ראי מאמרים שלי בפרק הורות באתר), הידיעה שאת נמצאת איתה, מתוך בחירה, ומלווה אותה אל השינה, זו אחת ההזדמנויות הפשוטות יותר והמשפיעות יותר על כל תחושת המוגנות שלה בעולם.
וזה בעיני חשוב הרבה יותר מהפתרון הטכני.
תודה לך
ודברי איתי, שי

לשי היקר !!!
קודם ברצוני להודות לך מקרב לב על התייחסותך ותשובתך הכנה לשאלתי בנוגע לבתי נועה ולהרגלי השינה שלה!!! תודה
כשנועה נולדה, מן הסתם היא היתה ישנה איתנו בחדר בתוך עריסה קטנה. מאחר והחדר שלי לא יכול לאכלס את המיטה הגדולה שלה, היא נשארה לישון איתנו- בשמחה רבה מצידי, וגם מצידה אני מאמינה- עד גיל 7 חודשים וחצי, עד אשר הרגשתי שממש צפוף לה ואין לה את האפשרות לנוע בחופשיות ולהסתובב בעריסה.הבעיה היא לא בהעברה שלה לחדר אחר. להיפך, היא התרגלה למיטה החדשה, מאחר ומיום שהיא נולדה אפשרתי לה לשחק עם צעצועים בחופשיות במיטה כדי שלא תהיה לה זרה והיא התרגלה אליה והכירה אותה היטב.
אני פניתי אליך מאחר ונועה סיגלה לעצמה, באשמתי הרבה, לישון בעגלה דרך נידנוד או בתוך זרועי עם שמיכה. והאמת שלי לא היתה בעיה עם זה כשהיא היתה נורא קטנטונת, אבל ברוך ה´היא גדלה, ואינה עוד צריכה את אותה כמות שינה שהיתה לה, וזה בסדר גמור, אני משחקת איתה בכל שעות היום והערב ואנחנו נהנות, אבל אני מרגישה שהיא עייפה באיזשהו שלב של הבוקר או הצהריים- מגרדת מאוד בעיניים ובראש ונורא רוצה לישון. ופה הבעיה בעצם- היא מסרבת לישון בכל צורה שאני מנסה להשכיב אותה, אם זה בידיים, או בעגלה, או במיטה, כאשר הכל מלווה בשירה, חיבוק, נשיקה, ליטוף והמצב נעשה יותר ויותר קשה, מאחר והיא גדולה עכשיו, ואני לא יודעת מה עובר לה בראש עם כל מה שאני מנסה לעשות …
אחרי 45 דקות מתישות לי ולה היא נרדמת. אני מעבירה אותה למיטה, היא ישנה חצי שעה ומתעוררת בבכי. וזאת לדעתי הבעיה- כי היא מתעוררת, מבינה שהיא לא באותה צורה שבה היא נרדמה, ואז כל השינה הלכה. ככה גם בלילה בשעה 10 ומעלה. מה לא בסדר כאן ???
עם כל הכבוד לנועה והאהבה הגדולה שלי אליה, גם לי מותר זמן איכות עם עצמי, אפילו סתם לשכב במיטה להרים רגליים ולנשום נשימת רווחה.
בגלל מעט השינה שהיא צורכת- חצי שעה בוקר, חצי שעה צהריים ובלילה בשעה 22:00- אני מרדימה אותה באותה צורה כדי שהיא תישן והיא שוב מתעוררת אחרי חצי שעה. אני מאמינה שתינוקות הם מאוד חכמים והם יודעים בדיוק מה הם רוצים ומאחר שאני עם כל התיסבוכת של הנידנוד, הבאתי את עצמי ואת נועה לבעיה!!!!
בברכה חגית.

שלום לך חגית,
תודה על הדיוק שהבאת.
אם הבנתי נכון מה שמעיק עלייך זה שני דברים:
1. האובססיביות של נועה- להירדם בצורה מאד מסוימת שלא נוחה לך.
2. העובדה שנועה ישנה מעט ובצורה חלשה (מתעוררת בקלות).
אני ממש לא מצטרף להאשמות שהאשמת את עצמך על זה שניענעת אותה והרגלת אותה וכו'. ברור לי מנסיוני, שכשמותשים אחרי כל כך הרבה שעות מסירות ושיכחה עצמית, קשה להיות מדויקים ומתוחכמים ומה שרוצים זה ש"תירדם כבר" ולא חשוב איך. אני הרגלתי את שתי ילדותי להירדם על כדור גדול שעליו ישבתי וניענעתי, ואלי שלי- כשהייתי מפסיק לקפוץ, או לחילופין כמעט נופל ממנו כי נרדמתי איתה על הידיים- היתה פותחת עיניים ומתלוננת: "על הכדור!!".
כל זה מאחורינו, היא נרדמת כבר מגיל שנה וחצי בערך בקלות, במיטה שלה, ומדי פעם בתקופות של חולשה עוברת אלינו באמצע הלילה.
כשאני מקשיב לתסכול העמוק שלך אני שומע מעין מאבק ראש בראש בינך לבין נועה בנושא ההירדמות.
נועה לא מצליחה להרפות, לאבד שליטה, לעבור למודעות רכה יותר, משוחררת יותר שמאפשרת לכל אדם להירדם ולישון שינה עמוקה.
זה מזכיר לי קצת אנשים מבוגרים שנורא מודאגים וחייבים לעשות המון טכסים לפני השינה ולא יכולים להירדם בשום מקום שהוא לא המיטה שלהם וגם לוקחים כדורי שינה וגם… מתעוררים כל בוקר נורא מוקדם: "אני לא יכול לישון יותר" הם אומרים.
לכן אני מזמין אותך להפנות את תשומת הלב שלך לבקשה הראשונה של נועה: "אני רוצה להרגיש בבית, מוגנת, שהכל בסדר והכל בעדי גם כשאני לא בשליטה".
אני מזמין אותך להסתכל על עצמך, על הגישה שלך לחיים – האם את יכולה להגיד את המשפט הזה על עצמך, בכנות?.
מה מידת הצורך שלך בשליטה?
מה מקום החרדה בחייך?
כמה את בעצמך סומכת על החיים, על אנשים, על אלוהים שהוא (היא) בעדך?

בואי נניח שנועה מבקשת להרפות ולעצום עיניים ולהירדם בקלות ולישון חזק,
בואי ננסה לראות איך את יכולה להפוך להיות שותפה שלה לשינוי כזה.
יאללה? יאללה!
באהבה, שי

בלילות האחרונים נעה לא מצליחה להירדם אם היא לא נוגעת בי באיזושהי צורה, ואפילו "מטפסת" עלי ונרדמת רק עלי. גם כשהיא עוברת אלינו למיטה, היא מטפסת ונוגעת וממזמזת עד שהיא נרדמת וגם תוך כדי שינה. העניין הוא שזה גם לא כל כך נעים כשמישהו מטפס עליך באמצע הלילה, אבל בעיקר יש לי הרגשה שהיא מנסה לשתף אותנו במצוקה כלשהי שהיא עוברת ושאני לא מצליחה להבין. גם בזמן האחרון נעה נצמדה אלי ומאוד קשה לה להיפרד במקרים מסוימים. חשוב לציין שהייתי עם נעה בבית עד גיל שנה וחצי, ומאז היא עם סבתא שלה (חמתי) ואחרי פסח היא תתחיל ללכת לגן. לפעמים יש לי הרגשה שלא כל כך טוב לה עם הסבתא, שהסבתא קשה מדי, כל הזמן מנסה "לחנך" ולהציב כמה שיותר גבולות. אולי שם המצוקה של בתי?? אם כן מה לעשות?? אין לי שום אופציה עד שהיא תלך לגן… אחכה לתשובתך,

תגידי קמילה, מה הכי חשוב לך?
אני שואל כי ממה שאת כותבת אני מתקשה להבין מה סדרי העדיפויות שלך.
אני יכול בצורה גסה וחסרת אחריות לחלק את ההורים בעולמנו לשני סוגים:
א. המשתלבים – אלה שמתחת לכל האידאולוגיות והרגשות, מה שהכי חשוב להם זה שילדיהם- כמו הם עצמם- ישתלבו בצורה מוצלחת בעולם הזה שהם תופסים אותו כאובייקטיבי. המשתלבים משתמשים הרבה במילים: "אין לי ברירה", "ככה זה", "בעלי לא יסכים/אשתי לא יכולה", "חייבים להתפשר" וכו'.
ב. המקשיבים – אלה שמתחת לכל האידאולוגיות והרגשות והפחדים, מה שהכי חשוב להם זה להקשיב לעצמם ולהקשיב טוב טוב לילד שלהם, ומתוך ההקשבה ליצור עולם קטן, שלפעמים משתלב יפה בעולם ה"אובייקטיבי" (כאילו) שמסביב, ולפעמים לא.
לשני סוגי ההורים יש חיים פשוטים יחסית. כל אחת מהגישות מניבה תשובות שימושיות לכל מצב, למשל:
מה לעשות עם הילדה שנצמדת אליי ומבטאת מצוקה ותלותיות בלילה?
א. המשתלבים: "מה לעשות, זו מין תקופה של מעבר בין לישון איתנו ללישון לבד, זה יעבור. ואת תראי שאם תרגילי אותה שהיא ישנה לבד ושאי אפשר להפריע לך בלילה היא תתרגל ותלמד שיש גבולות. ועוד מעט גם מתחיל הגן והכל יהיה יותר פשוט".
ב. המקשיבים (לדוגמא): "המצוקה הזאת מראה שהבטחון שלה נחלש, אז קודם כל, אחד מאיתנו- (בעלי או אני)- יקח כמה ימי חופש ויהיה איתה במקום הסבתא לראות אם זה מחזק אותה. חוץ מזה נבדוק אם הגן שבחרנו באמת מתאים לה, כי אולי הפחד שהיא מבטאת בימים האלה מקורו בהרגשה שלה שמשהו בגן או בבחירה שלנו בגן אינו קשוב לה. בלילה נשכיב אותה איתנו מהתחלה כדי שתרגיש שאנחנו בוחרים להיות איתה כשקשה לה, כלומר היא לא צריכה לדרוש את זה בהפרעות לשנתינו בלילה.
אני (האמא), אבדוק עד כמה הילדה שלי מקבלת מסבתא שלה הרגשה שהיא אהובה כמות שהיא ואבהיר לסבתא איך מתאים לי שתתייחס לילדתי. אני גם אבדוק עד כמה אני בעצמי שלמה עם הפרידה בינינו ועד כמה בתוכי אני סומכת עליה שתסתדר בלעדיי, שהרי הקושי שלה עם סבתא וההיצמדות שלה אליי ביום ובלילה מחזקים את ההרגשה הטובה שיש לי מלהיות כל כך חשובה ונחוצה למישהו, מין מצרך שטעמתי ממנו בשפע עד לפני חצי שנה כשהיתה איתי בבית ועכשיו הוא חסר לי כי אני נטושה לי אי שם בזמן שהיא מסכימה להיזדקק למישהו אחר, ואם יהיה לה נפלא שם אז… מי צריך אותי בכלל?
המון אפשרויות יש למעשה ההקשבה.
לפי מה שאני שומע קמילה את מדברת בשתי השפות במקביל.
תבחרי אחת (באמת) והכל יהיה פשוט יותר.
מברך אותך בפרידה נעימה (מפחדייך). שי
שי,

אתה שוב קלעת בול! אבל אני מבולבלת…
אני מרגישה שמאז הלידה של נעה אני מחפשת דרכים, מנסה ללמוד, וכשאני מוצאת דרך שבעיניי הכי נכונה לי ולמשפחתי מסתבר שמאוד קשה ליישם אותה.
אני נמצאת בתהליך למידה, והרבה פעמים החלטות שגויות משפיעות על ילדתנו. כמו שאתה כותב בפתיחה של האתר- הכל תלוי בנו הורים והכל נתון לשינוי.
הטעות שעשינו היתה להעביר את נעה לחדר שלה הרבה לפני שהיא היתה מוכנה לזה, והיום אני לא כל כך יודעת איך "לתקן" את העניין הזה. היום היא בת שנתיים, והיא לא כל כך רוצה להירדם אצלנו (היא כבר בחדר שלה מגיל חצי שנה). אנחנו נשארים איתה במיטה שלה עד שהיא נרדמת ואם היא רוצה אז היא עוברת לישון איתנו בלילה. כל פעם שהצעתי לה להירדם איתנו מתחילת הלילה היא לא הסכימה, וכשכן הסכימה לא הצליחה להירדם (היא כל הזמן השתוללה וקפצה וכו').
האם כדאי להתעקש איתה שתבוא לישון איתנו או להשאיר את המצב איך שהוא? איך אפשר להבטיח שבתנו תרגיש שיש לה על מי לסמוך גם בלילה, למרות שהיא ישנה לבד מגיל כל כך קטן?
בקשר לסבתא, לבעלי היתה שיחה מאוד רצינית איתה בקשר לציפיות שלנו, ובאיך שהיינו רוצים שתתייחס לנעה, ומאז נדמה לנו שדברים משתפרים. אני יודעת שהיום זה כבר לא קשור לזה שקשה לי לתת לה לסמוך על מישהו אחר, לזה שאני מרגישה לא נחוצה. זה שלב שבאמת עברתי והוא כבר הרבה מאחורי.
אני מאוד שמחה שהכנסת עוד מאמרים לאתר. כל עניין ההקשה לעצמנו ולילדינו כל כך נכון… אך מכיוון שלא גדלנו ככה, לא למדנו את זה והכל כל כך חדש לנו אנו עושים טעויות, ולפעמים הכל מתבלבל וקצת קשה לדעת מה לעשות.
אני מרגישה שאני רוב הזמן חסרת ביטחון ונעה מרגישה את זה ואז זה פוגע בביטחון שלה גם. טוב, אסיים כאן בתקווה שהבנת אותי, וששוב, תוכל להדריך אותי קצת.
תודה, קמילה

מכל הדברים שאמרת הדבר שהכי ברור לי זה שלא ברור לך.
שאת לא ממש סומכת על עצמך ומביטה החוצה לחפש תשובות, למשל אליי …
בעיניי המצב התודעתי היחיד שבו אפשר להשתמש בתשובות מבחוץ – כלומר ללמוד – הוא כשלא זקוקים להן. כלומר- כשאת כבר מקבלת את עצמך ואת אמהותך (באמת, לא בכאילו). כשאת יודעת מה הכי חשוב לך ואז פנויה להתבונן ולהקשיב וללמוד מאחרים.
הרעיונות שלי (לדוגמא), נפלאים ככל שיהיו (לפעמים), אין להם קרקע לנבוט עליה (כלומר אפשרות להצמיח שינוי, להביא טוב מוחשי לחייך), כשאת לא סומכת על עצמך. באופן פרדוקסלי כזה הקרקע ללמידה היא בטחון מוחלט בעצמי, אמון מוחלט בדרכי ואי תלות מוחלטת במה שיגיע אליי מבחוץ. רק אז אפשר להעיף בקלילות את מה שלא שימושי לי, לאמץ ולחיות את מה שכן וכל זה באותה גמישות שמקורה באהבה שלך (ושלי), ללא תנאי, לעצמך (ולעצמי -מה דעתך על כל הסוגריים האלה? זה מעצבן קצת מה?).
בזמן הקצר שאני משוטט מעט בפורומים באינטרנט, שמתי לב שהמצב הזה שאני מתאר מאד נדיר. רוב השאלות נשאלות ממקום של חוסר בטחון ותלות ולכן ברוב המקרים סביר שגם מהתשובות לא יצמח משהו אמיתי – מוחשי.
בגלל זה בדרך כלל מי שבאמת סומך על עצמו – מבקש עזרה באופן אישי ממישהו שהוא בוחר לסמוך עליו וגם מקדיש לזה זמן וכסף שמשווים מימד של מחוייבות ומסירות למפגש.
ובכל זאת אני מאד רוצה לעזור לך.
איך?? …
אולי תלכי עכשיו ותביטי בראי ותראי כמה שאת יפה.
רק את זה, לא שום דבר אחר, רק כמה שאת יפה, וגם כמה שאת נדיבה ומקסימה ומלאת נכונות ונדיבות ופתיחות ונאמנות לוהטת לעצמך ולחיים שבהם בחרת.
אחר כך, אחרי שממש תרגישי את זה תוך שמביטה לעצמך לעיניים, תסכימי לראות שנעה בחרה לגדול עם היופי הזה והעוצמה והמסירות האלה. השאלות והספקות… זה לגמרי מיותר לה.
לאחרי שבתוכך תסכימי לבחור בעצמך ותסכימי לה לבחור בך כמו שאת עכשיו, אחרי כל זה פשוט תקשיבי…
כל התשובות הנוצצות שלוחשות בתוכך ישמעו יותר ויותר חזק לאוזנייך כשהרעש הזה של החיפוש בחוץ ידמום.
באהבה גדולה, שי

לשי,
קראתי, ואין לי כל כך מילים להגיב…
לא יודעת איך לעשות את השינוי הזה, לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל. לא יודעת לאיזה גן להכניס את נעה, שואלת עשרות אימהות על המלצות וכו'. לא יודעת איך להרגיש בטוחה, פשוט לא יודעת איך עושים את זה. וכן, אני בחרתי בך, בדרך שלך, כמובן שלא דרך הפורום, אלא בצורה אישית יותר.
אני עכשיו נוסעת לברזיל לבקר סבתא שלי שמאוד חולה ולוקחת את נעה איתי. אני קצת חוששת מהחוויה שהיא תעבור שם, מהאוירה, אך חייבת לקחת אותה איתי כי אני צריכה אותה לידי. לא יודעת כמה זמן זה יימשך, אך ברגע שאחזור הדבר הראשון שאעשה זה ליצור איתך קשר ולהתחיל את מה שכבר הייתי צריכה להתחיל מזמן. להעזר בך בכדי למצוא את עצמי. מקווה שאצליח לשמור על קשר דרך הפורום גם משם.
בתודה ואהבה ולהתראות, קמילה

התמודדות עם פחדים

בתי בת שנה ו-3 חודשים. אין לה סבלנות לכלום, היא מתעצבנת מהר מכל דבר ואוכלת בחזירות. מה עושים? זה די מתסכל…

שלום אילנית וברוכה הבאה!
כשילדה בת שנה ו-33 חודשים לא אוכלת בחזירות זה נראה לי מדאיג.זה מראה שהיא כבר ממש מפוחדת או פגועה קשות בתחום הבקשה השנייה, (ראי מאמרים שלי כאן באתר בפרק הורות), שהוא תחום ההנאה והחושניות.אם היא באופן קבוע חסרת סבלנות ועצבנית זה רק בגלל שמשהו ממש מציק לה. אולי מטרד פיזי כמו כאב או עייפות, ואולי משהו עמוק יותר שחסר לה כמו- השקט שלך, הפניות של מי שנמצא איתה, האפשרות לתשומת לב אמיתית. מה לדעתך מפריע לה או חסר לה?
תהיי בטוחה שהיא ממש לא רוצה לעצבן אותך או להציק לך, ואם זה מה שיוצא זה בגלל שרק כך היא יכולה לבטא כלפי חוץ את הבקשה שלה, מה היא מבקשת?
קראתי שוב את הכותרת שלך ורציתי להוסיף ש:
סובלנות זה משהו שאם יש אותו בבית, באמת (לא בעקרונות אלא בחוויה שעוברת לילדה שלך), אז יש אותו גם לילדתך. אם אין אותו – אז אין לה מאיפה לקבל את זה.
ולחנך? חינוך זה בסך הכל יחסי ציבור. זו מילה שמבוגרים משתמשים בה כדי לתאר את מה שהם רוצים שילדים יחשבו עליהם. החינוך עוזר להסתיר מהילדים את מה שהמבוגרים באמת מאמינים בו ופועלים לפיו. לפיכך, כאן במדורנו הצנוע מתמקדים לא ב- מה לעשות עם הילדים אלא ב- מי להיות איתם.

אני אמא צעירה לתינוקת בת 8 חודשים. לאחרונה היא התחילה להשפריץ מהפה (כמו משחק), בשעת האוכל. היא עדיין לא מבינה את המילה לא… מה עלי לעשות??????

שלום לך,
לקח לי הרבה זמן להשפריץ את התשובה הזאת,
פשוט הייתי חייב ללעוס עד הסוף, והיה עוד ועוד ועוד…
מה דעתך לקבל את ההשפרצות האלה כסימן שילדתך נהנית מהחיים ומהאוכל ומשחקת עם אלה כמו בן אדם חופשי בן 8 חודשים?
אני מציע ש :
א. תחזיקי מגבת לידך כדי שההשפרצות לא יפלו לרצפה.
ב. תצחקי מזה כשזה מצחיק אותך.
ג. תשאלי את עצמך למה זה לא מצחיק אותך – כשזה לא מצחיק אותך.
ד. כשהתשובה שאת מקבלת לא מצחיקה אותך-
1. תדעי שהיא לא התשובה הנכונה.
2. תמצאי דרך יעילה להנות מהחיים שלך ולראות את הפלא שבהם ובמיוחד – להשתטות.
למשל עכשיו, כשאת קוראת, האם המצח שלך מכווץ בחומרה- ("מה הוא חושב לעצמו"? או- "מה?, מה הפואנטה?")
להתראות כשיבואו הפלוצים.
שי.

בני בן השנה ושבע כבר כמה זמן, אפילו חודשים נושך אותי, אבל רק אותי. אני אומרת לו שזה לא נעים לי, נותנת לו תחליף לנשיכה (איזה משהו רך בהשיג יד), מרחיקה אותו ממני ואפילו צועקת (לאחרונה). הגיעו מים עד נפש. אני כבר לא יודעת מה לעשות. הוא לעומת זאת מאוד משועשע מהעניין. זה מצחיק אותו שאני מתרגזת, ומטפס עלי במרץ כשאני מרחיקה אותו ושוב נושך.

שלום איריס,

נדמה לי שלילדך, (מה שמו?) לא ברור שאת קיימת.
בזמן הזה הוא הולך ומתוודע לאפשרות שיש אנשים שונים עם רצונות שונים בעולם הזה ושהוא נבדל ממך ושאת אמנם קיימת לא כחפץ, לא כפונקציה למילויי צרכיו, אלא כאדם עם רגשות ורצונות משלו.
הוא שואל את השאלה השלישית (צ'אקרה 3): "האם אני יחיד ומיוחד, האם הקיום הנבדל שלי מעצים או מסכן אותי?"
כיוון שרובנו כילדים קיבלנו על השאלה הזאת את התשובה: "לא!" אנחנו עסוקים כל החיים בלוותר או בלהוכיח את הייחודיות שלנו, זו שלא באמת ברורה ונפלאה בעינינו .
הנשיכות שילדך נושך אותך הם הקצנה של השאלה הסמויה שהוא מפנה אלייך : "תגידי אמא, יש לך חיים משלך? חוץ מלדאוג לי ולדאוג לבית ולדאוג לאבא ולדאוג לעתיד ולדאוג ל…, יש לך גם רצון וזהות משלך?"
על השאלה הזאת לא מספיק לענות ב :"בוודאי! הרי סיימתי תואר ב… וגם יש לי בית משלי ואני ממש מקפידה על תזונה טבעית" וכו'…
התשובה כן מגיעה מ: א. בהירות שלך עם עצמך לגבי מה שאת רוצה ומה שאת בוחרת שאינו מושפע מדבר מלבד השמחה שלך.
ב. הגאווה וההוקרה שלך כלפי מי שאת וכמה שאת יפה וכמה שנפלאות בעינייך הבחירות שלך בעבר בהווה ובעתיד.
הצעה : לכי לראי.
תסתכלי טוב טוב טוב שם, מה את רואה?
מי זאת האשה הזאת?
מה מיוחד בה?
מה מקסים בה?
ועכשיו תסתכלי שוב והפעם מהעיניים של ילדך, מה הוא רואה?
מה יש שם שלא שייך לו, מה יש שם שמאפשר לו לראות את העצמאות שלך, לא דרך מה שאת לא רוצה, לא דרך מה שאת לא מסכימה אלא מה שפשוט יקר עד כדי כך שברור שלא משתמשים בו ולא מנצלים אותו וכמובן שלא מעלים על הדעת לנשוך אותו…
כשבתוכך יהיה ברור לך שאת יקרה ומיוחדת יהיה לך מובן מאליו שרגישים אלייך.
כשיהיה לך מובן מאליו שרגישים אלייך זה מה שיקרין ממך החוצה.
ואז זה לא ממש חשוב אם את עוצרת אותו ברכות ובהירות כשהוא מתקרב אלייך בצורה אטומה, או כועסת בכנות ומרחיקה אותו בנחישות כשהוא נושך אותך, או אומרת לו בקלילות- "עכשיו אני מדברת בטלפון וכשאסיים אביא לך את האוכל", ( או לחילופין: "לא מתאים לי עכשיו").
הרבה הורים מצפים מילדיהם שיתנו להם מרחב שאינם לוקחים לעצמם ובכך- בלי לשים לב- יוצרים מאבק וכאב סביב גבולות, שאמור ויכול להיות תקשורת פשוטה ורכה.
מקווה שעזרתי במשהו, שי

יש לי תאומים בני 3 וקצת, ולאחרונה הם התחילו להשתמש במילים לא כל כך נעימות ("מטומטם", "סתום את הפה", "דפוק" והאחרונה היתה "בן ז…"). אנחנו לא משתמשים בשפה הזו בביתנו. אני מתארת לעצמי שהם רכשו את השפה "החדשה" בגן. בהתחלה לא ידעתי איך להגיב. כעסתי, אמרתי להם שכך לא מדברים וכו'… בוקר אחד כאשר הם השתמשו בשפה זו במהלך מריבה ביניהם, שאלתי אותם למה הם משתמשים במילים האלו? אחד מבני אמר: "אמא אני צריך להוציא את הכעס מהבטן". הייתי המומה! בגיל הזה הוא כבר מבין שכשיש כעס צריך להוציא אותו באיזושהי דרך. אמרתי לו שיש מילים אחרות שאפשר להשתמש בהם כאשר רוצים "להוציא כעס מהבטן" כמו: "אני כועס עליך", או: "נעלבתי" וכדומה. שאלתי היא: האם אני צריכה להתעלם כאשר הם מדברים כך, או לגשת אליהם כאשר הם משתמשים בשפה זו ולהפוך את המילים הללו למילים "נקיות", כמו: "תגיד לו שאתה מאוד כועס, שלא נעים לך שהוא לקח…" וכו'…?

את יודעת לי, הבן שלך הוא מדהים. ואולי פשוט תקשיבי לו.
אני אנסה לומר לך מה שלדעתי הוא התכוון לומר לך במשפט: "יש לי כעס להוציא מהבטן".
הוא אומר לך: "אמא, כעס זה כעס. זה לא דבר נחמד ולא דבר נאור ולא דבר שקול. זה רגש קשה שמתפרץ החוצה כשאני מרגיש שסוגרים עליי, שמאיימים על הגבולות שלי או על הזהות שלי (צ´אקרה 3). זה רגש בריא שבא מתוכי כדי לעזור לי להרחיק מעלי דברים ואנשים ומחשבות שמאיימים עליי.
את רוצה ממני מילים יפות?! את רוצה שאני אהפוך להיות נחמד ומזוייף ומנומס עם מרתף אפל ומתפוצץ מרגשות מודחקים שלא יפה לבטא כמו כל המבוגרים בדור שלך? אני לא רוצה, אמא. כשאני כועס אני משתמש במה שלמדתי בגן ובמה שלמדתי בבית ובמה שהוא פרטי שלי ומוציא את זה ו…. עובר הלאה לרגש הבא- אולי עצב, אולי פחד, אולי שמחה- משהו עדין יותר שמחכה להתגלות מאחורי שכבת הכעס.
ומה את אומרת אמא?
את יכולה לקבל אותי ככה?
את מסכימה להכניס לבית שלנו, לחיים שלנו מילים לא יפות ורגשות גולמיים לא מעובדים?
את יכולה להכיל אותי כמו שאני עם האפל והקשה שבי?
אם כן, אז אני יודע שבאמת אין גבול לאהבה שלך אותי,
תודה, גם אני אוהב אותך מאד מאד".
האם לא ניתן להוציא את אותו כעס בדיוק בדרך אחרת? האם עלי להתעלם
ממה שהוא אומר או לומר לו: "כן, אחיך בן ז…, דפוק, וכו'…?"
אני אוהבת אותם ללא תנאים ומוכנה לקבלם, את כל כ-ו-ל-ם, אך האם עלי להרשות את ניבולי הפה בבית???

שחר, בן 8, ילד אמצעי, בתקופה האחרונה (3 חודשים) הוא מקלל, זורק מילים "לא יפות" כמעט כל הזמן. ולהלן מס' דוגמאות: "שתקי, דפוקה, קקי", (בעיקר לאחותו אבל מדי פעם גם לי). הוא נוגע בי המון, ומדי פעם נותן פליק בטוסיק. בארוחת ערב (באופן קבוע), הוא מתחיל לדפוק עם המזלג והסכין, דבר שגורם לכעס ועצבים עליו, בעיקר מהאח והאחות שלו. לדבריו הוא מנסה להצחיק. הוא טוען שיש יותר מדי רצינות.

שלום לך אירית!
את יודעת, ראיתי אצלנו בבית ספר איך קללות וגם מכות וגם העלבות מאיימות הרבה פעמים על המבוגרים יותר מאשר על הילדים.
יש ילדים שאצלם יש כעס עצור ותחושת סירוס, תחושה שהוריהם לא מוכנים לתת מקום לכל גווני הרגש בחיים, ואצל ילדים כאלה הקללות מקבלות מקום "מבוגר" של כוחנות וכלי ליצירת מעמד וכלי להתרחק מלהרגיש ולהימצא ביחד.
לעומת זאת, ילדים שמרגישים שמקבלים אותם כמות שהם ושאין בתוכם זעם תת קרקעי, מקללים ומעליבים ואפילו משחקים במכות ומאמצים סגנון ציני- כחלק מהלימוד שלהם את השפות בעולם ומתוך הבנה שזה לא באמת מה שהם רוצים אלא רק לימוד ושעשוע.
ראיתי גם שבמקרה השני יש לילדים שליטה על מתי ואת מי הם מקללים. בדרך כלל הם לא יקללו מישהו שיקר להם שלא במצב של ריב.
כשאת מספרת על שחר, זה נשמע שהקללות "נפלטות" לו במקום הלא נכון, כלומר – אין שם איתו מישהו ש"משחק בלקלל" וגם זה לא מתוך הקשבה לסיטואציה אלא יותר יציאה ממנה החוצה.
אז בואי נבדוק :
א. האם יש לשחר איזה כעס עמוק שלא מטופל בחייכם?
ב. האם הוא חווה דה לגיטימציה של הביטוי שלו, האם הוא מתאמץ מדיי (האם את מתאמצת מדיי) להיות "כמו שצריך"?
ג. האם יש מבוגרים או ילדים משמעותיים בחייו שצורת התקשורת שלהם היא אלימה -בקללות, כאלה שהוא מנסה להתאים את עצמו לשפה שלהם והוא עדיין מגושם איתה?
ד. האם בכלל עניין הקללות הוא עניין בפניי עצמו או שזו פשוט הדרך ששחר בוחר כדי למשוך את ההקשבה שלו לקושי אחר, אמיתי שיש לו?
ה. האם כל התשובות נכונות?
ו. האם כל התשובות לא נכונות ?
ז. היי! מישהו שומע אותי ?!
דברי איתי,
להתראות, שי

הובלה וגבולות

בתי בת שנה ו-3 חודשים. אין לה סבלנות לכלום, היא מתעצבנת מהר מכל דבר ואוכלת בחזירות. מה עושים? זה די מתסכל…

שלום אילנית וברוכה הבאה!
כשילדה בת שנה ו-33 חודשים לא אוכלת בחזירות זה נראה לי מדאיג.זה מראה שהיא כבר ממש מפוחדת או פגועה קשות בתחום הבקשה השנייה, (ראי מאמרים שלי כאן באתר בפרק הורות), שהוא תחום ההנאה והחושניות.אם היא באופן קבוע חסרת סבלנות ועצבנית זה רק בגלל שמשהו ממש מציק לה. אולי מטרד פיזי כמו כאב או עייפות, ואולי משהו עמוק יותר שחסר לה כמו- השקט שלך, הפניות של מי שנמצא איתה, האפשרות לתשומת לב אמיתית. מה לדעתך מפריע לה או חסר לה?
תהיי בטוחה שהיא ממש לא רוצה לעצבן אותך או להציק לך, ואם זה מה שיוצא זה בגלל שרק כך היא יכולה לבטא כלפי חוץ את הבקשה שלה, מה היא מבקשת?
קראתי שוב את הכותרת שלך ורציתי להוסיף ש:
סובלנות זה משהו שאם יש אותו בבית, באמת (לא בעקרונות אלא בחוויה שעוברת לילדה שלך), אז יש אותו גם לילדתך. אם אין אותו – אז אין לה מאיפה לקבל את זה.
ולחנך? חינוך זה בסך הכל יחסי ציבור. זו מילה שמבוגרים משתמשים בה כדי לתאר את מה שהם רוצים שילדים יחשבו עליהם. החינוך עוזר להסתיר מהילדים את מה שהמבוגרים באמת מאמינים בו ופועלים לפיו. לפיכך, כאן במדורנו הצנוע מתמקדים לא ב- מה לעשות עם הילדים אלא ב- מי להיות איתם.

אני אמא צעירה לתינוקת בת 8 חודשים. לאחרונה היא התחילה להשפריץ מהפה (כמו משחק), בשעת האוכל. היא עדיין לא מבינה את המילה לא… מה עלי לעשות??????

שלום לך,
לקח לי הרבה זמן להשפריץ את התשובה הזאת,
פשוט הייתי חייב ללעוס עד הסוף, והיה עוד ועוד ועוד…
מה דעתך לקבל את ההשפרצות האלה כסימן שילדתך נהנית מהחיים ומהאוכל ומשחקת עם אלה כמו בן אדם חופשי בן 8 חודשים?
אני מציע ש :
א. תחזיקי מגבת לידך כדי שההשפרצות לא יפלו לרצפה.
ב. תצחקי מזה כשזה מצחיק אותך.
ג. תשאלי את עצמך למה זה לא מצחיק אותך – כשזה לא מצחיק אותך.
ד. כשהתשובה שאת מקבלת לא מצחיקה אותך-
1. תדעי שהיא לא התשובה הנכונה.
2. תמצאי דרך יעילה להנות מהחיים שלך ולראות את הפלא שבהם ובמיוחד – להשתטות.
למשל עכשיו, כשאת קוראת, האם המצח שלך מכווץ בחומרה- ("מה הוא חושב לעצמו"? או- "מה?, מה הפואנטה?")
להתראות כשיבואו הפלוצים.
שי.

התמודדות עם כעסים

בני הבכור בן ה6 סובל בתקופה האחרונה מחלומות רעים שמעידים על פחד ממוות. אתמול הוא אמר לי ששינה ומוות מאוד דומים ובשניהם אתה לא נמצא. חשבתי עליו זה להקפיד בתקופה הקרובה לשבת לידו לפני השינה, הוא מבקש את זה ואני לא תמיד נענית משיקולי עייפות (אני איתם לבד מהצהריים ועד לשעות השינה). אני משתדלת בכל יום להעניק את המירב שאני יכולה אבל בלילה לפעמים נגמרת לי הסבלנות. אבל נראה לי שזה חשוב ולכן אמצא מקורות פנימיים כדי לעמוד בזה. תודה, שרון.

שלום לך שרון,
מקסים הבן שלך, אני ממש מרגיש כמוהו. גם בשינה וגם במוות אתה לא נמצא, כלומר חלק ממך לא נמצא כאן. מי שנורא מפחד למות מתקשה לחיות ומי שנורא מפחד להירדם מתקשה לישון. תגידי, החלומות האלה מעירים אותו? הוא בוכה מהם? למה הם רעים בעינייך? בעיניי יש כאן שני כיוונים לגמרי שונים להתייחסות: א. ההתעסקות של ילדך (מה קוראים לו?) במוות בחלומותיו באה להעלות פחד ממשהו שנגמר או שהולך להיגמר בחיים הערים שלו (ושלך). משהו שהוא לא כל כך מעיז לגעת בו בצורה ישירה ומודעת – ואולי גם אתם לא. ב. המחשבות על שינה ועל מוות ובמיוחד השיתוף שלו אותך בזה הם התעצמות שלו, התחזקות של הבטחון שלו בבית ובעולם והרחבת תחום הבטחון שלו גם למקומות אפלים יותר (כמו מוות, בלבול, כאב, חולשה). יש חוק פשוט כזה שנוגע לבקשה הראשונה (אמון בעולם) של ילדינו: ככל שיותר מרגישים בטוחים בבית, ככה יותר מסכימים להתרחק ממנו, ללכת לטיולים תודעתיים שכביכול מאיימים על הבית אבל בעצם רק מדגימים את הקיום השקט והמובטח שלו. מה את אומרת?

בתי בת 5 ולפי דעתי היא נמצאת בתקופת מעבר כלשהי בחייה. עלי לציין שהיא מאוד פיקחית ובוגרת לגילה, אך עם זאת היא חווה לאחרונה המון פחדים שמקשים על תפקודה הרגיל, וההתמודדות שלה ושלנו איננה קלה בכלל (בלשון המעטה). הפחדים קשורים לחוסר רצון ללכת למקומות חדשים ולהתנסות בחוויות חדשות, בחוסר רצון פתאומי ללכת לגן, (יש לציין שכל אלו לא היו בעבר). הפחדים שלה לפי דעתי "תוקעים" אותה במקום ולא מאפשרים לה להתמודד ולהתקדם. יש לציין שהיא מקבלת את כל התמיכה הסבלנות והאהבה שניתן לתת, אך לפעמים גם אנחנו עומדים מולה במין סוג של חוסר אונים ולא יודעים מה לעשות. אשמח לקבל את תגובתך. בתודה מראש, טל.

שלום טל,
חשוב לי להבין מה התערער בבטחון של ילדתך באותו זמן שבו את אומרת שהיא התחילה לפחד. תנסי להביט עמוק ורחב אל הדברים בחייכם שבהם יש ספק או חוסר שקט. אל שינויים תת-קרקעיים שעומדים להתגלות מתישהו, אל קונפליקטים בינך לבין בעלך, או בינך לבין עצמך, או בינו לבין עצמו, שאתם לא ממש ייחסתם להם חשיבות. אל כל דבר שמעמיד בשאלה את היציבות בחיי המשפחה שלכם.
תחזרי אלי בבקשה, שי.

שי, בהמשך לתגובתך,
עלי לספר כי אנו נמצאים כעת לפני שינוי במקום מגורינו כתוצאה מאילוץ, אך עם כל אלו אנחנו לוקחים את זה בצורה חיובית (ירידה למטרת עלייה…). יש לציין כי להחלטה זו נלוו התלבטויות קשות אשר את חלקן ניסינו להסתיר מילדתנו (לא ממש הצלחנו….), לאחר מכן החלטנו לשתפה בתהליך ולתת לה כמירב יכולתנו הרגשה של נוחות וביטחון עם העניין הזה. יש לציין כי אנחנו אנשים מאד פתוחים אחד עם השני וגם ילדתי "זוכה" למידת פתיחות רבה מאוד בכל דבר המתרחש בחיינו. בתוך כל הדילמות וההתחבטויות שלנו לא תמיד אני יודעת- האם זה טוב לשתף? או שמא עלי לא להחשף לגמרי?…(בפני ילדתי כמובן.) ובכל המצב הזה אני צריכה גם להתגבר ולהתמודד עם האופן שבו היא לוקחת ומגיבה למצב. מקווה שהתמונה קצת התבהרה….. תודה, טל.
שלום לך טל,

את אומרת שאתם עוברים בית כתוצאה מאילוץ ואת אומרת שיש כל מיני דילמות קשות ואת שואלת אם לספר לילדתך (איך קוראים לה?!) הכל או לא… אז עולה מבין השורות (לפחות במסך שלי), מציאות של חוסר שקט שקיימת בתוכך. וכך השאלה מה לספר ומה לא הופכת למשנית, כי ילדתך כבר חווה ממך בכל הדרכים הסמויות שבהן אנו מדברים את העובדה שאת מוטרדת. יכול להיות שעניין מעבר הדירה "הקפיץ" את החרדה אל פני השטח ויכול גם להיות שאת השתנית. בעיניי במצב כזה זה לא כל כך אפקטיבי "לעשות משהו" עם הילדה. כל עוד את באמת מאמינה שאתם "נאלצים" לעבור דירה, וכל עוד את לא בטוחה בקשר למה שאת רוצה וכשכל המעבר הזה מבחינתך הוא טלטלה, לא חשוב מה תגידי לה ומה לא, היא מאמינה כמוך ש: א. החיים זה מקום שבו "קורים" לנו דברים, ושאנחנו מיטלטלים בהם ללא יכולת השפעה – וזה כמובן מפחיד. ב. יש דברים משמעותיים שקורים מעבר למסך, כמו לראות משהו מתקרב אליי מרחוק אבל בלי יכולת לדעת אם זה להקת פרפרים או משאית- וזה גם מאד מפחיד. (דברים שאני מרגישה מאבא ואמא אבל לא יכולה להיות שותפה להם ולכן לא מבינה מה זה). בקצרה, רוצה להגיד לך שעוד לא פגשתי אמא או אבא שמתוך פחד הצליחו ליצור בטחון אצל הילד שלהם. אז איך את מוצאת את הבטחון שלך? להתראות, שי.

אוכל

זיו שלי (2.5) החליט כבר כמה זמן שנורא כיף להשתין מלמעלה. אנחנו גרים בקומה שניה שהמרפסת שלנו נמצאת בדיוק מעל שביל גישה לבית השכן מתחתינו. זיו החליט שזה נורא כייף לעשות פיפי מלמעלה ולא משנה מה נאמר. הוא אפילו לא מחפש את התגובה שלנו. אני במקרה רואה את השלולית הקטנה ליד המעקה או אותו משתין בקשת. אנחנו מעירים לו שוב ושוב. אומרים לו: "פיפי עושים או בשירותים או למטה על הדשא". אז כשאנחנו שם הוא הולך לשירותים או באמת יורד במדרגות ועושה פיפי על הדשא. גם בגן המשחקים הוא עולה לחלק הכי גבוה של המיתקן ומשתין מלמעלה. אני מבינה שזה כיף/מעניין/מצחיק אבל איך אני נותנת לו להבין שזה פסול ולהפסיק?

אהלן אסנת!
כשהייתי מדריך של קבוצה מעליית הנוער אצלנו בקיבוץ, לקחתי אותם ל"פעולה" על מגדל המים. בזמן שאני עזרתי לבנות לטפס על סולם הברזל, הבנים בשמחה רבה השתינו עלינו מלמעלה.
מה דעתך?
זו היתה אחת החוויות המצחיקות והמשפילות בחיי (ההשפלה קדמה לצחוק כמובן).
האם זיו משתין על מישהו?
האם הוא מנסה להראות שהוא "משתין עליכם מגבוה" (יש ביטוי כזה נכון?)
אני באופן אישי מאד אוהב להשתין מגבוה, אם הייתי חופשי כמו זיו בטח היה יוצא לי הרבה יותר להנות מחוויה כזאת.
להרגשתי במקרה של זיו- קשה מאד להבין מה פסול בלהשתין לחצר מלמעלה בזמן שאפשר להשתין מלמטה. אם החומר היקר מרטיב מישהו שנפגע מזה – זה כבר יותר קל להבין.
אם הוא יקבל את האפשרות שלו להשתין קצת מגבוה בכל מיני מקומות שבהם רק את ואבא שלו רואים את זה וגם "תעלימי עין" מההשתנה שלא משפריצה על אף אחד, בטח הוא ימצה את החוויה ויעבור להרפתקאת הילדות הבאה שמחכה לו.
בעיני, הציפייה מילדים בגיל של זיו שיבינו את הקודים המוזרים להתנהגות בתרבות שלנו היא ציפיה שמנותקת מהאמת הבריאה של כל ילד. לכן כדאי מאד לרכז את האיסורים לדברים שבאמת מישהו נפגע מהם, ולא לבזבז תחמושת על השתנה מגבוה, צחוקים ובלגן ליד שולחן הסדר, הפרעות בקולנוע, הצבעות או דיבור בקול רם על אנשים ברחוב וכו'.
לפני כמה זמן טיילנו אני ואלי באתר בנייה וטיפסנו לגג של מבנה כמעט גמור ופתאום היא הייתה חייבת קקי. אז הרמתי אותה מעל המעקה ו…
היה משהו לא נורמלי, בחיי…
הוא לא פגע באף אחד. הוא גם לא רוצה להשתין על אף אחד. הוא רק רוצה
להשתין מגבוה.
כשהוא עושה את זה במתקן במגרש משחקים שאין אף אחד, אנחנו לא אומרים לו כלום. פשוט המרפסת שלנו ממש מעל השביל כניסה לבית של השכנים ואני לא רוצה לפגוע בהם (תרתי משמע).
כתבתי "משהו קדום" כי בן זוגי גם מרגיש שזה משהו גברי כמו לסמן טרטוריה.
הוא גם אומר שגברים מרגישים צורך לעשות את זה כשיש להם הזדמנות.

אני דוקא חשתי שפגעתי בך, כי מאוד רצית לעזור. לא התכוונתי להצחיק אף
אחד, פשוט למדתי שגברים ונשים שונים בתפיסת עולמם. אני פשוט מרגישה שזה עולמי עכשיו. אני לא מרגישה שכמה ימים לבדי יעשה לי טוב.
א. אני אחלה מגעגועים
ב. אני מרגישה שאני צריכה למצא את עצמי, את הזמן לעצמי בתוך כל זה ולא בתנאי מעבדה.
אומנם אבי לא היה איתי הרבה בילדותי, הוא עבד כל הזמן, אבל אני אוהבת אותו מאוד וקשורה אליו וילדי מאוד אוהבים אותו.
אם אתה אומר שזה מקום עמוק וסמוי אז כנראה לא הגעתי אליו.
אני רק יודעת שאני מאוד מכבדת את בן זוגי ואוהבת אותו ומעריכה אותו. הוא האדם היחיד שאני סומכת עליו עם ילדינו.
אני לא אומרת שאני נאורה. יש בי המון חלקים, חלקם טובים חלקם פחות. אז תשובה לזה לא אוכל לתת לך בלי לנבור בנשמתי.
דוקא חשבתי שיש לך אולי כיוון יותר פשוט כמו פחד מכלבים או מפלצות?
דבר איתי (-:
אסנת

אהלן אסנת!
א. לא נפגעתי ממך. לא בגלל שאני נאור כל כך אלא בגלל שלא הרגשתי שאת נגדי אלא שהתגובה " זאת תשובה של גבר" היא לא כך כך כלפי…
ב. אני מרגיש שיש כאן משהו שעדיף לדבר עליו בינינו בלי הקהל של הפורום או הסדנא.
אם זה מתאים לך, פשוט תתקשרי אליי.
בתודה ובאהבה, שי

הי שי
אני פשוט אובדת עצות.
בני זיו בן השנתיים וחצי ואני מתכסחים לעיתים קרובות.
אני לא יודעת, אולי זה בגלל שאני עייפתי עם הילדים (עוד תינוק בבית) 24 שעות ביום כל יום.
אולי בגלל שהוא בן ראשון, רגיל שהכל עושים בשבילו. שנינו סביבו. כמה שניסינו לא לקרקר סביבו לא הצלחנו (כנראה).
כמו עכשיו- הוא רוצה שאעשה בשבילו משהו, אני לא רוצה- הוא מתחיל לבכות. בזמן האחרון הפסקתי להתייחס והוא רואה שאין תגובה, הוא מפסיק וממשיך הלאה.
כשהוא ממש רוצה להרגיז אותי הוא הולך ועושה פיפי וקקי בכל מני מקומות בבית. (הוא כבר גמול) .
אני מבקשת ממנו שתי דקות להניח את אחיו הישן במיטה, כדי שיהיה לי זמן איתו, הוא נותן לי ללכת ואז, כשאחיו כבר שוכב, הוא נכנס לחדר בזעקות אימים ומעיר אותו. שם קרה לי שאיבדתי את העשתונות. ממש ניערתי אותו. תפסתי אותו בכח. אני לא מתגאה בזה, אני יודעת שזה קרה לי מחוסר אונים שלי.
אני מבקשת עזרה כי אין לי יותר כח לחשוב.
מעבר לזה שהוא לא נותן לי לעשות כלום שלא קשור אליו ישירות, לא לקרוא, לא לתפור, לא לאכול, לא לדבר בטלפון.
רוב הארוחות שלי אני אוכלת בזעקות שבר של ילדים.
בן זוגי עוזר המון. הוא עבר לעבוד מהבית וכשיש משבר הוא עוזר.
לפעמים אני מרגישה שאין לי חיים. לפעמים אני מרגישה- למה בכלל רציתי ילדים?
אני מתנצלת על הנימה המיואשת.
עוד כמה דברים על זיו: הוא ילד עדין, נדיב ואוהב. הוא מעולם לא הרים יד על אף אחד (חוץ מאח שלו, שאז הוא מסתכל עלי לראות מה אני אעשה שהוא עכשיו הרביץ/דחף את אחיו), ילד חכם שיודע מה הוא רוצה.
תודה מראש, אסנת

את יודעת אסנת,
מאד מקסים אותי הנימה המיואשת שלך,
זה כנה וזה גלוי וזה גם אמיץ מאד ואוהב מאד לאמא להגיד בגלוי – "בשביל מה בכלל רציתי את הילדים האלה?" תודה לך מאד על הפתיחות הזאת.
זה גם בעיני הכיוון לריפוי.
לשים לב לעצמך. לאסנת.
שמתי לב שיוצא לי המון כאן בפורום להגיד את זה לאמהות, זה באמת ה"נושא החם" אצל הורים מודעים לילדים בגילאי שנה וחצי עד 4.
ואני אומר את זה שוב ושוב גם לעצמי כשאני מרגיש שאלי שלי (3) "משגעת" אותי.
את בטח מבינה שזיו שלך, המקסים והנדיב והחכם, לא באמת רוצה ללכת איתך ראש בראש וגם לא רוצה לעצמו את הייאוש שלך.
אז מה הוא כן רוצה? מה הוא מבקש בהתעקשות הזאת שלו לקבל אותך בתנאים שלו ובצורה שפוגעת בשניכם?
ובכן, הוא כנראה לא מבקש אלא דורש.
להבנתי, זיו ביקש הבה פעמים ממך ומבעלך להרגיש ייחודיות. הבקשה לייחודיות היא הבקשה השלישית. נדמה לי שהתשובה שזיו קיבל ממכם זה שהייחודיות שלו באה על חשבון הייחודיות שלך. את "נותנת הכל", מקרקרת סביבו, (בלשונך) ובזמן שאת מאפשרת לו את כס המלוכה את לוקחת לעצמך את מקום השפחה.
וזו מבחינתו תשובה קשה לשאלה "האם יש מקום לתחושת ייחודיות בעולם הזה".
וכיוון שהתשובה הזאת לא מתאימה לו ואת כנראה לא שמעת את הבקשה, הוא עבר לרמת הדרישה, שמטרתה לנער ולזעזע את אבא ואמא ובמקרה הזה להגיד לכם (ואולי במיוחד לך): "איפה את אמא?!
איפה הרצון שלך?
למה אני לא מרגיש אותך?
איך זה הפכת למין חפץ שאני משתמש בו?
אל תשאירי אותי לבד!
אני כבר לא תינוק , אני כבר יודע להפריד בינך לביני, כבר לא מתאים לי לראות בך כלי, אני רוצה לראות את האדם שאת כדי שאתן מרחב מלא לאדם שאני – יחד איתך."
בגלל זה אמרתי שהייאוש שלך הוא מקסים כל כך. את- דרך גילוי הלב ללא תנאי- מתחילה להגיד שיש לך קיום עצמאי גם אם זה יכול לפגוע בזיו.
זה גבול שהרבה מאד אמהות גם היום לא מסוגלות לעבור.
ואפשר להמשיך ולהרחיב בשני ערוצי פעולה (פה אני נסחף לעצות ולכן תרשי לעצמך לקחת את מה שמתחבר לך):
א. להיזכר בעצמך, ביופייך, בייחודיותך, ברצונות שלך שאינם קשורים לילדייך ולבעלך, רצונות שמבטאים את שמחת החיים המיוחדת לך. וליישם. לקחת ימים חופשיים או חצאי ימים, ליצור בחיים שלך נישות של עשייה מחייבת שקשורה רק אלייך.
ב. לנסוע עם זיו (את וזיו וזהו) להיות ביחד רק שניכם כדי להזכיר לך ולו שיש שפע של אהבה ושפע של התמסרות שניתן ללא מאבק.
במשך יממה או שתיים ליצור תנאים לפגישה מחודשת ביניכם.
יכול מאד להיות שלא בא לך עכשיו לנסוע איתו ואז תתמקדי בערוץ הראשון עד שיבוא לך, לא כדאי וגם אי אפשר לעשות זאת כמשימה.
זה בינתיים ושוב מאד תודה לך,
באהבה, שי

מאוד ריגשה אותי התשובה שלך.

ש לי שלושה ילדים. אחד מהם אף פעם לא רוצה להקשיב לי, ואני מטבעי לא צועק ואני לא יודע מה לעשות בגלל שאני פוחד שהוא ידרדר לסמים, גניבות וכו'. הרבה אנשים אמרו לי שזה בגלל גיל ההתבגרות, בגלל שהוא בן 14, אבל מאז שהיה קטן הוא היה כך. אני מבקש ממך עזרה.

שלום שמואל,
תודה שאתה מגיע לכאן ומקווה שאוכל לתרום לך משהו.
אני מאמין שמה שילדך באמת רוצה יותר מכל זה להקשיב לך, למה שאתה אומר, למה שאתה מרגיש, לדרך שלך, לאמת שלך, למי שאתה – אבא שלו בעולם הזה. תמיד הוא רצה להקשיב לך אבל לא בטוח שאיפשרת לו.
א. יכול להיות שלא הקשבת לעצמך וגם לא שמת לב למה שאתה באמת רוצה ובאמת מרגיש. ככה גם הוא הבין (ממך), שרצונותיך ורגשותיך לא ממש חשובים. (אם לך הם לא חשובים אז למה שהוא יחשיב משהו שאתה מזלזל בו). בהקשר לזה אני מציע שתשאל את עצמך – כשאתה מביט על עצמך מעיניו של ילדך, רואה את מה שהוא רואה, את אותו חלק בחייך שהוא רואה -האם אתה במקומו היית חושב שאבא שלך באמת חשוב לעצמו ושם לב לעצמו, וחי כמו שהוא באמת רוצה?
ב. יכול להיות שבתוך המשפחה, ביחסיך עם אשתך, אתה שם את עצמך בצד או מסכים לקבל יחס לא מכבד. אם זה כך גם ילדך משתלב במקובל בבית ולא מתייחס בהערכה למה שאתה אומר או חושב.
ג. יכול להיות שכשאתה אומר שהוא לא מקשיב לך אתה מתכוון שהוא לא מציית לך. במקרה הזה אני מציע שתשים לב שילדך כבר לא אמור לציית לך, אם אמנם הוא התפתח כמו שצריך אז יש לו כבר את הדרך שלו ואת הדעות שלו ואולי, בשונה ממך, לא מסכים להמשיך "להתחפש" לילד שמנסה למצוא חן בעיני הוריו, אלא מראה לך – לפעמים בצורה שלא נעימה לך ולו- שהוא כבר בן אדם נפרד עם דרך משלו. אולי תקשיב לו?
אם אתה מתחבר למה שהצעתי כאן אולי תוכל, במקום לצפות שיקשיב לך- להקשיב לו, וכך להראות שבאמת מעניין אותך מי שהוא ומה שהוא חושב. וכך- אם באמת תסכים להתמיד ולהשקיע- הוא יבין שבשבילך הוא אדם יקר ומיוחד ומתוך כך גם הוא ירצה לפגוש את האדם הכי משמעותי בחייו כרגע, האדם שהוא היה הכי רוצה לכבד ולהקשיב לו- לאבא שלו. שזה אתה, נכון?
דבר איתי. בתודה, שי.

יש לי תאומים בני שנתיים ושמונה חודשים, בנים, שובבים, מלאי חיים וכמובן סקרנים. אני ובעלי משתדלים לתת לכל אחד מהם את מלוא הזמן והאהבה הדרושה ומשתדלים לא לחיות עם הרגשת התסכול של אי מתן מספיק תשומת הלב לכל אחד מהם. הם רבים על תשומת הלב, רבים על המשחקים שלהם, לא שומעים בקול בעלי ובקולי. כשהם כועסים הם מרביצים אף על פי שעשרות או מאות פעמים אמרנו שאנחנו לא מרביצים כי זה לא נעים ואפילו כואב, בקיצור הם מנסים למתוח ולבדוק עד איפה רמת הסבלנות שלי ושל בעלי תגיע לסופה. מה אנחנו יכולים לעשות על מנת להקל עליהם ועלינו ולחיות בשלווה ובנחת בבית אחד?

שלום חגית.
קודם כל תמיד הרשים אותי האומץ הזה להיות הורים של תאומים, ומה שאת מתארת נשמע באמת קשה ואיןן לי מושג איך הייתי מתמודד עם זה.
אבל כמו האמונה המקובלת שאחים אמורים להתחרות על תשומת הלב, כך גם האמונה שתאומים זה אומרר מאבק כזה.שתיהן מתבססות על התפיסה המקובלת (לא עליי) שחסר. שאף פעם אין מספיק. כמו המדליות באולימפיאדה יש רק אחת זהב וכל כך הרבה ילדים חסרי תשומת לב רוצים אותה…
ומה חסר לתאומייך?
הנחת עבודה שלי היא שהמציאות שאת מתארת שבה שוב ושוב ילדייך מביאים אותך אל הקצה,, רבים/הורסים/צועקים/בורחים -לא משנה, כל אלה נסיונות שלהם לדרוש ממך ומבעלך משהו שביקשו ולא קיבלו. זה ממש לא נעים להם שאמא שלהם מרגישה כמו שאת מרגישה ואם הם יוצרים כזאת מציאות זה מחוסר ברירה.
ההרגשה שלי היא שהבקשה שבה מדובר היא הבקשה השלישית-
זו שנבעת מצ'אקרה 33 וקשורה לתחום הערך העצמי – הבקשה להרגיש מיוחדים. גם יוסי וגם חיים, (איך קוראים להם למיוחדים האלה?) מבקשים להרגיש שהסגנון שלהם, הרצון שלהם, הרגשות המיוחדים והקשיים המיוחדים שלהם מוצאים חן בעינייך.
מראש, קשה יותר בתור תאום, ואולי אף יותר תאום זהה, להרגיש מיוחד. מהתחלה אתה תמיד נחשב חלקק ממשהו אז מה אתה בכלל לכשעצמך.
בגיל הזה – החל משנה וחצי בדרך כלל, הבקשה להרגיש מיוחד מציפה את החיים, וכשהיא לא נענית היאא הופכת לדרישה, ודרישה זה אף פעם לא נחמד. המטרה הלא מודעת של הילד שדורש היא להציף את הבקשה שלו בכל מחיר אל פני השטח של חיי המשפחה, ולכן- כל דבר שמעצבן או לא משתלב, מתאים כדי לעצור את מהלך החיים ולעזור לאבא ואמא להקשיב לבקשה ולהיענות לה.
אז להרגשתי, הבקשה היא לא לקבל תשומת לב כמו זמן וצעצועים ואוכל וכו'.
הבקשה היא להרגיש שאת וגם בעלך רואים ומברכים את הייחודיות של ילדך בנפרד מאחיו ובנפרד ממךך ומבעלך, ושזו הבחירה שלכם.
ומה עם הייחודיות שלך? האם היא מבורכת?
דברי איתי, תודה, שי

• שלום לך שי
שלום לך שי ותודה על תשובתך.
הרהרתי בה רבות לפני שהחלטתי לענות לך.
חשבתי לעצמי, האם אנחנו (ההורים) לא מבחינים בייחודיות של כל תאום ותאום? דרך אגב קוראים להם טל וסער והם לא זהים אך דומים מאוד אחד לשני.
כל פשוש קטן שלי שונה מן האחר- בדיבור, במחשבות, ברצונות, באופי. כל אחד זקוק לתשומת לב נפרדת ושונה.
יש לציין כי מאז שרשמתי את ההודעה הראשונה עברו מספר ימים ולקחתי לי קצת זמן לעצמי ועשיתי חושבים, החלטתי לשנות פאזה, הסתכלות אחרת עליהם, על כל אחד מהם…
והרי זה פלא- ככל שאני, האמא, רגועה יותר, שלווה יותר, משרה עליהם ביטחון, נותנת להם את הכח להחליט, להעז, להתנסות, מפסיקה לרדוף ומנסה להכנס למוחם, לגיל שלהם, מה הם באמת רוצים, מה הם באמת מבקשים- הם שלווים יותר, פחות רבים ביניהם, מתנסים, מעיזים, נפתחים יותר לסביבה והכי חשוב רגועים יותר ומעניקים אהבה כמו שהם מקבלים.
מה דעתך? בזה תמה התקופה הסוערת לעת עתה?
• חגית,

מקסים חגית מה שאת מספרת על השינוי שחוללת בכזאת פשטות.
האם תמה התקופה הסוערת?
בשלב הזה של החיים, כשגישתם לעצמם ולעולם מתעצבת, כשהם למשל שואלים את עצמם ואותך (בערוציםם הסמויים ובהתנהגות), האם השלווה והבטחון שאת מביאה עכשיו זה באמת מי שאת, זה באמת החיים? ( הרי לפני כמה ימים גם את לא האמנת בזה…). בשלב הזה, מה שאצל ילד אחד הוא תקופה סוערת, אצל ילד אחר זו התחלת ההשרשה של אמונה בחוסר ומאבק וכוחנות כמאפיינים של ה"חיים האמיתיים", ומכאן למה שנוהגים לקרוא אופי (אני לא מאמין בקיומו של אופי), מבנה פנימי שממנו יוצר הילד /האדם חיים שמושתתים ומאופיינים על ידי חוסר בתשומת לב או מאבק על תשומת לב (שזה אותו הדבר).
אז נראה לי שהתשובה לשאלתך היא במי שאת באמת הולכת להיות מכאן והלאה ובמידת המוכנות שלך להיותת שופעת עם עצמך ועם ילדייך…
ומתוך השפע יבואו תקופות סוערות ומרגשות שאין בהן מאבק ושבהן תרגישו ביחד בתוך הסערה ולא סועריםם זה על חשבון זה,
נדמה לי שהסערה לכשעצמה היא מין סימן שאנחנו בחיים,
בסערה ובתום,
שי