אסור להגזים בלהרשות לעצמנו, אסור לתת לניצוץ החופשי ומלא העצמה שבתוכי להתגלות במלואו, לרקד, להתרחב ולהתבטא בכל הדרו. צריך ללמוד את הגבולות ולהתאים את עצמי אליהם. יותר חשוב ללמוד כמה אני מוגבל וכמה המציאות מוגבלת מאשר לחוות וללמוד כמה אני מופלא וחופשי וכל יכול וכמה המציאות היא אינסופית, רוויה בחופש ובמתנות.

פגשתי הרבה אנשים שנראים מלאי אמונה גמישות ויצירתיות, עד שמגיעים ל”אחריות ההורית” שלהם. פתאום האנרגיה משתנה. פתאום השיחה הופכת לשכלתנית ומתוחה, כאילו ענן אפור ומחניק נכנס וממלא את החדר. כאילו יועץ סתרים קטן אמונה וחמור סבר נכנס בשקט והתיישב מאחוריהם.

מה יקרה לך אם תביט עכשיו על החיים שלך מנקודת מבט של ילד?
איך יראה לך העולם, איך יראו לך הבחירות שלך, המציאות שיצרת?

אני לא חושב שזו הגזמה מצד ילד או מבוגר, כשהוא בסך הכל מבקש שלא ישבצו אותו על סקאלה ולא ישוו אותו לנורמה. שיתנו לו מרחב חדש ופרטי לצמוח בו… כמו שאמרו כבר חכמינו: “ות’משמעות של החיים שלך, אתה תשמע בעצמך” (רואי לוי מתוך “הייתי מניאק” של שוטי הנבואה).

לעולם אני לא אשכח את תחושת האשמה המתמדת שלי כלפי אמא שלי. אפשר בלי הגזמה לקרוא לה “נעימת הנושא” של ילדותי.ומה איתך? מוכרת לך תחושת אשמה כזאת. מין ידיעה עמוקה שחטאת כלפי היקר לך מכל, שהחטא הוא נורא ועצום ושרק אם תתמיד/י בתחושת האשמה, תבקש/י סליחה ותשנה/י את דרכייך, אולי אולי אולי ייסלח לך.

אמא שלי השאירה אותי שם בחושך עם עשרות פעוטות נטושים – בגלל שהיה לה רעיון.
רעיון שהיה משמעותי ומקודש לה ולכל הגברים והנשים שחיו סביבה באותו קיבוץ בשנות הששים של המאה הקודמת.
רק כמטפל – עשרות שנים מאוחר יותר – שמעתי ממטופלים על אמהות אחרות.

גבר צעיר, על פניו מסכה, בידו סכין. מסיים את נאומו ועורף את ראשו של הגבר שלצידו. יש לי משהו להגיד על זה….

לפעמים נראה שככל שהפגיעה בחלש קשה יותר כך הנכונות להילחם למענה חזקה יותר.

העובדה שכל כך מקובל להשתמש בכוח כדי לחסל את ההפרעות מהדרך ולהמשיך לתחזק את הקיים -מאפשרת לבתי הכלא להתמלא

ברוב המשפחות ארוחות החג נועדו להמשיך ולקיים את נאמנות הילדים להוריהם. מדובר בשיטת דיכוי שהיא כל כך מקובלת ומושרשת שכמעט לא מדברים עליה למרות שכמעט כולנו חיים אותה.