ילד זה לא מקרר

ילד זה לא מקרר. כשהוא מתחיל לשבש את חיינו זה לא בשביל שנתקן אותו. זה בשביל שנהיה איתו. בצד שלו. ובגלל שכל כך התרחקנו מהצד החי של החיים, לפעמים צריך הרבה זמן והרבה סבלנות כדי לחזור לשם. לפעמים לא.

לבד ליד האוטו גלידה

כבר אלפי שנים התרבות שלנו מתעלמת בשיטתיות מהצרכים הבסיסיים של האדם. שבע הבקשות – תחושת בית, הנאה, יחודיות, קירבה, חופש ביטוי, חופש מחשבה וחופש הוויה נתפסות במקרה הטוב כמותרות שאפשר לכמוה אליהן או להיאבק עליהן ובמקרה הפחות טוב כאל צרכים שליליים ומסוכנים. וכך הורים בצורה טבעית ולגמרי נורמטיבית מתעלמים או מדכאים את אותן בקשות אצל ילדיהם.

איך נתקענו מתחת לפנס?

כמו מחשב שוירוס קטלני שמשתלט עליו וגורם לו לעשות דברים שלא אמור לעשות, לשכוח דברים שהוא יודע, כך גם אנחנו, כולנו, נגועים. רק שאצלנו נהוג להגיד ” אני, אני בסדר ” ולהמשיך לחיות עם הוירוס, להתייחס אליו כאל תוכנת הפעלה רצויה ולגיטימית.

ילד של מי אתה ?

בתרבות שלנו, גם עם בצורה סמויה ומעודנת ביחס לעבר, ילדים עדיין נתפסים על ידי הוריהם כרכוש. הורים רבים וטובים ונפלאים משתמשים בקרדיט האינסופי שהם מקבלים מילדיהם כדי לשלוט בהם. לא, לא מתוך רוע. רק חולשה. חולשה קשה.

הורות כמעשה ניסים

בהרבה מקרים אני לא מתנהל מתוך מי שאני באמת, אלא מתוך ההרגלים והפחדים הישנים שלי. אבל כשאני מתעורר, יש לי על מה להישען. יש לי מקום שממנו אני מקשיב. נקודת המבט שאני קורא לה “הורות כמעשה ניסים” הופכת את ההקשבה שלי לעצמי ואת ההקשבה שלי לילדות שלי לדבר אחד. כשאני חוזר אליהן אני חוזר גם לעצמי.

לחנך או לאפשר ?

מבוגר שמחנך ילד דומה בעיני לאדם ששתי רגליו שקועות עמוק במי נהר שוצפים. הוא קורא לילד, מבקש שירד מהגבעה הירוקה שעליה הוא משתובב לו, מושיט ידיו לילד, מסמן לו , שירד אל המים, שיעזוב את החוף, את גדת הנהר. את הילדות.