לבד ליד האוטו גלידה

כבר אלפי שנים התרבות שלנו מתעלמת בשיטתיות מהצרכים הבסיסיים של האדם. שבע הבקשות – תחושת בית, הנאה, יחודיות, קירבה, חופש ביטוי, חופש מחשבה וחופש הוויה נתפסות במקרה הטוב כמותרות שאפשר לכמוה אליהן או להיאבק עליהן ובמקרה הפחות טוב כאל צרכים שליליים ומסוכנים. וכך הורים בצורה טבעית ולגמרי נורמטיבית מתעלמים או מדכאים את אותן בקשות אצל ילדיהם.

איך נתקענו מתחת לפנס?

כמו מחשב שוירוס קטלני שמשתלט עליו וגורם לו לעשות דברים שלא אמור לעשות, לשכוח דברים שהוא יודע, כך גם אנחנו, כולנו, נגועים. רק שאצלנו נהוג להגיד " אני, אני בסדר " ולהמשיך לחיות עם הוירוס, להתייחס אליו כאל תוכנת הפעלה רצויה ולגיטימית.

ילד של מי אתה ?

בתרבות שלנו, גם עם בצורה סמויה ומעודנת ביחס לעבר, ילדים עדיין נתפסים על ידי הוריהם כרכוש. הורים רבים וטובים ונפלאים משתמשים בקרדיט האינסופי שהם מקבלים מילדיהם כדי לשלוט בהם. לא, לא מתוך רוע. רק חולשה. חולשה קשה.

הורות כמעשה ניסים

בהרבה מקרים אני לא מתנהל מתוך מי שאני באמת, אלא מתוך ההרגלים והפחדים הישנים שלי. אבל כשאני מתעורר, יש לי על מה להישען. יש לי מקום שממנו אני מקשיב. נקודת המבט שאני קורא לה "הורות כמעשה ניסים" הופכת את ההקשבה שלי לעצמי ואת ההקשבה שלי לילדות שלי לדבר אחד. כשאני חוזר אליהן אני חוזר גם לעצמי.

לחנך או לאפשר ?

מבוגר שמחנך ילד דומה בעיני לאדם ששתי רגליו שקועות עמוק במי נהר שוצפים. הוא קורא לילד, מבקש שירד מהגבעה הירוקה שעליה הוא משתובב לו, מושיט ידיו לילד, מסמן לו , שירד אל המים, שיעזוב את החוף, את גדת הנהר. את הילדות.

איך זה שכוכב אחד מעז – אשליית הגבולות

אסור להגזים בלהרשות לעצמנו, אסור לתת לניצוץ החופשי ומלא העצמה שבתוכי להתגלות במלואו, לרקד, להתרחב ולהתבטא בכל הדרו. צריך ללמוד את הגבולות ולהתאים את עצמי אליהם. יותר חשוב ללמוד כמה אני מוגבל וכמה המציאות מוגבלת מאשר לחוות וללמוד כמה אני מופלא וחופשי וכל יכול וכמה המציאות היא אינסופית, רוויה בחופש ובמתנות.

הורים בלי פחד

פגשתי הרבה אנשים שנראים מלאי אמונה גמישות ויצירתיות, עד שמגיעים ל"אחריות ההורית" שלהם. פתאום האנרגיה משתנה. פתאום השיחה הופכת לשכלתנית ומתוחה, כאילו ענן אפור ומחניק נכנס וממלא את החדר. כאילו יועץ סתרים קטן אמונה וחמור סבר נכנס בשקט והתיישב מאחוריהם.