התחתנו ב – 1.9.1991 בזמן שחוץ מלהתלהב מהתאריך היפה הזה – 1 בספטמבר לא אמר לנו כלום. היום הראשון של “שנת הלימודים” לא היה חלק מהעולם שלנו בזמן ההוא. ומאז ועד היום נולדו ילדות והחיים קירבו והרחיקו וקירבו מחדש אינסוף פעמים. אבל אף פעם לא “התרגלנו”. אף פעם לא הסכמנו להתייבש ולהעלם בתוך סבך התיפקוד.
פרק מתוך הספר “הורות כמעשה ניסים” באתי לקחת את אלי בתי מבית של חברה מהגן, כמו שסוכם, בשש וחצי – “אבל אבא, אנחנו באמצע הסרט!” מה עושים? אני צריך לקחת אותה ולהספיק לנסוע משם לקחת את נעם בתי הגדולה מהמקהלה, שזה רחוק, ואני לא רוצה שנעם תחכה לבד במגרש החנייה בחושך. אז עצרנו את הסרט
פרק מתוך הספר “הורות כמעשה ניסים” שאלה: ומה עושים כשזה לא הולך, כשלא מצליחים להקשיב, כשהלב סגור? תשובה: נצמדים למבוגר אחראי. אני אבא הרבה פחות טוב ממה שהיה אפשר לצפות. כלומר ממי שכותב ספר כזה. באמת. אפשר היה להתבלבל ולחשוב שמה שאני מציע כאן הוא מין תורה שהופכת אנשים רגילים להורים מושלמים. בלבול גדול. אני
פרק מתוך הספר “הורות כמעשה ניסים” עוד תמונה מהחיים: נוסעים לצפון. קבענו עם הפלדמנים להיפגש בצומת המוביל. איזה כיף. אחרי עשר דקות שירית (בת שלוש) מתפרקת בבכי קורע לב, נזכרה שהשאירה בבית את נודניק התיש שלה שהכינה עוד מאתמול בתיק הוורוד שלה, שכל כך רוצה לבוא איתה לגליל לאכול עשב. חוזרים. אבא הולך למצוא את
פרק מתוך הספר “הורות כמעשה ניסים” לפני ש”יוצאים לשטח”, לפני מתחילים לחבר בין הקשיים שילדינו מביאים אלינו בחיי היומיום לבין בקשות העומק, יש כמה דברים שכדאי לזכור. 1. שפחה לא מגדלת נסיכה… יש שפחה. כזו שמאמינה שאינה ראויה כלל לתשומת לב. נאמר שהיא (השפחה) מנסה לגדל ילדה שתהפוך לנסיכה. כזו שתתיישב בקלילות על כס המלוכה
פרק מתוך הספר “הורות כמעשה ניסים” לא סתם נולדו ילדינו דווקא עכשיו. זה זמן מיוחד במינו. זמן שבו הרבה ילדים יכולים לבקש וגם לקבל. זמן שבו יותר ויותר הורים באמת מבקשים להיענות לבקשות העומק של ילדיהם. זמן טוב להיוולד בו. קצת משונה להגיד “זמן טוב להיוולד בו”. ובכל זאת משהו חדש קורה ממש בדקות האחרונות
