ראיתם פעם ברבור עף?

הלידה השנייה היתה מאד קשה. היא נתקעה. התינוקת שהיתה מאד גדולה לא הסתובבה ועוד ועוד צירים אינטנסיבים וכואבים במשך זמן רב דחפו את עצמות הגולגלת שלה לעבר עצמות האגן שלי. כך כשבסופו של דבר כשהיא נולדה – נשמתי פרחה. אבל לא בגלל זה היא היתה קשה. לא בגלל הכאבים העצומים. היא היתה קשה בגלל שכוחותיי 

להמשך קריאה…

"גברת לאן את הולכת?"

"בואי", הוא אומר במבטא רוסי כבד, "תחזיקי אותה רגע, צ'יק צ'ק אני שובר ואנחנו מחברים מחדש". הדובר הוא רופא. הילדה שהוא רוצה לשבור לה את היד בת 5, זאת הבת שלי. וזה סיפור אמיתי מדאון טאון נתניה מלפני כ 15 שנה. (כי העצם של היד שנשברה וגובסה התאחתה בצורה לא טובה, ובביקורת אחרי צילום רנטגן 

להמשך קריאה…

שכונת מצוקה רגשית

ילדים הם לא ממושמעים. בגלל שאנשים בריאים הם לא ממושמעים. אנשים ממושמעים, ילדים ממושמעים, הם פרי חזונם של עריצים שמטרתם היחידה היא לשלוט ושהסיוט הגדול ביותר שלהם הוא חופש. אני גרה בשכונת מצוקה. בשכונת מצוקה רגשית. בלילה, כשקולות הרחוב והמכוניות שוכחים, אפשר לשמוע בבירור את קולות האנשים מהבתים והחצרות. ומה שבעיקר שומעים זה בכי. בכי 

להמשך קריאה…

מפת דרכים להגשמת חלומות

הצלחות, בדיוק כמו אסונות, אף פעם (כמעט) לא קורות "פתאום". בדרך כלל אם תלכו אחורה תוכלו לעקוב אחר הנתיב שהוביל למחלה או להצלחה, צעד אחר צעד. תוכלו ללכת אחורה בשביל האפונים ביער שהוביל בסופו של דבר לביתה של המכשפה או לבית הממתקים. תוכלו לעקוב אחר האג'נדות הסמוייות או הגלויות ולראות איך הגענו לאן שהגענו. הצלחות 

להמשך קריאה…

איך עושים ניסים ?

לפני 20 שנים ילדתי את ילדתי הראשונה קדמו לזה כמה שנים של נסיונות שונים ומשונים להיות בהריון. רפואות אליל מוזרות, צמחים, דיקורים, אדים ישירים לפתחים, סימנים כחולים של כוסות רוח, נסיעות מוזרות ומתישות לדרום תל אביב, הבנות, עוד הבנות, תיקשורים, ועוד הרבה שאני כבר לא זוכרת. עד שהתייאשתי והלכתי לפרופסור מומחה אחד, סופר טורבו פרופסור, 

להמשך קריאה…

כן ?

מאז הולדתה של "אשה יודעת" אני משתדלת בעיקר להגיד – "כן". אני אומרת את זה לקולות הלוחשים בתוכי ואני אומרת את זה להצעות המגיעות מבחוץ. למדתי להגיד "כן" כברירת מחדל. קודם כל "כן" ואחרי זה אולי יגיע גם לא. ואולי לא… רציתי להגיד לכם ש"כן" כברירת מחדל זה מנוע מטורף. אפילו שיחסי הציבור ל"לא" כל 

להמשך קריאה…

פשוט מספר

הייתי מגיעה בכל בוקר לבניין רב קומות (שכבר נהרס מזמן לטובת קניון רמת אביב), מזמינה מעלית, לוחצת על 7, מגיעה למשרד, מדליקה את הפלורסנט, פותחת את המחשב (מסך ירוק שחור) מתיישבת ומתחילה לעבוד. בזמנים ההם לפני שאפשר היה בכלל לדמיין windows כשהמסכים היו חסרי צבעים וכשהמחשב המרכזי הענק היה במרתף הבניין, בזמנים ההם לפני שהכירו 

להמשך קריאה…