אנחנו כאן
בין הישן לחדש.
בין ההורים שלנו – לילדים שלנו.
בין ה"אין ברירה" לבין הנס של חופש הבחירה.
בין המגבלות שאספנו ואימצנו
לבין האפשרויות שהם אנחנו באמת.

לכל אחד מאיתנו תבנית אהבה פגועה, שאותה למד מהוריו, שאותה אימץ לעצמו, שממנה הסכים כבר להפרד, במידה זו או אחרת, במהלך חייו עד כה.
לכל אחד מאיתנו ידיעה עמוקה, חיבור פשוט, שקיים בתוכו – לתבנית אהבה שלמה, שאינה מעוותת, שאין בה פחד ואין בה שליטה, שאותה הוא מבקש בכל מאודו לתת לילדיו.

אנו כהורים, יכולים לחבר בין הקשיים בחיי היום יום, לבין הבקשות, שמגיעות מעומק ההוויה של ילדינו, ושלנו.
הקשיים שמביאים ילדינו לחיינו נועדו להפנות את תשומת ליבנו פנימה, אל מי שאנחנו, באמת. התנהגות או מחלה או הרגל שקשים לנו ולילדנו, אינם בעיה שיש לפתור איכשהו ולהמשיך הלאה בחיינו.
הקשיים הם נסיון של ילדינו לעצור אותנו, לעורר אותנו שנביט על עצמנו, על הבחירות שלנו ועל האמונות המפעילות אותנו. שנראה את אותו מרכיב ישן בזהותנו שכבר לא מתאים לחיינו החדשים, עם ילדינו.
הבקשה היא שנבחין באותה אמונה מפעילה שממנה מבקשים ילדינו שניפרד.
מפני שהם אוהבים אותנו ונאמנים לעצמם ולנו, מבקשים ילדינו שנסכים לגדול, שנסכים להחליף אמונה ישנה בחדשה, כזו שמתאימה יותר למי שאנחנו באמת היום. מתאימה בדיוק למי שהם מבקשים להיות.
נקודת מבט זו, הופכת כל קושי להזדמנות לצמוח.

כשאנו מבקשים לגדול יחד עם ילדינו:

א. אנו מסכימים לוותר על הציפייה שילדינו ישתלבו להם בנוחיות וללא "צרימות" בחיינו.
ב. אנו מאפשרים ל"צרימות" שיהפכו לאיתותי כיוון לצמיחה של כל המשפחה.
ג. אנו מסכימים שוב ושוב להקשיב לעצמנו ולחיות חיים שמחוברים לאמת שלנו.
ד. אנו בוחרים גישות, צורות תקשורת, בחירות והרגלים שמאפשרים לנו לחיות באהבה עם עצמנו ועם ילדינו .
ה. חיינו הופכים לחיים אטרקטיביים שכדאי לילדינו להשתלב בהם וכבר אין צורך בכל אותן "צרימות".