שכונת מצוקה רגשית

ילדים הם לא ממושמעים.
בגלל שאנשים בריאים הם לא ממושמעים.
אנשים ממושמעים, ילדים ממושמעים, הם פרי חזונם של עריצים שמטרתם היחידה היא לשלוט ושהסיוט הגדול ביותר שלהם הוא חופש.

אני גרה בשכונת מצוקה.
בשכונת מצוקה רגשית.

בלילה, כשקולות הרחוב והמכוניות שוכחים, אפשר לשמוע בבירור את קולות האנשים מהבתים והחצרות.

ומה שבעיקר שומעים זה בכי.
בכי של עוללים רכים, בכי של פעוטות (שהוא כבר נשמע אחרת כי שומעים את נימת הייאוש שנוספת על הכאב), בכי של ילדים קטנים (שאליו נוספת גם נימת כעס בנוסף לייאוש ולכאב).

וגם שומעים צעקות, של הורים וסבים ודודים, ופקודות "בוא הנה מייד!", ונזיפות "אסור!.. אמרתי לך להפסיק!" ואיומים "אני סופרת עד שלוש וכשאני אסיים תראי מה שיהיה לך" ותנאים "אם אתה לא בא לכאן מייד..".

ומה שמדהים הוא שזה בוקע מרוב הבתים והחצרות. ממש ככה. לא מדובר במקרה חריג, במשפחה יוצאת דופן, באיזה אמא או אבא שהתחרפנו רגעית. מדובר בשגרה.

וכשפוגשים את הילדים / פעוטות / תינוקות ברחוב – הכל בסדר. הילדים נקיים, מסודרים, לא רזים מידי ולא שמנים, השיער מסורק, העגלה נקייה, החיתול מוחלף בזמן – ילדים מטופחים. וההזנחה? ההזנחה היא רגשית.

ככה מגדלים ילדים
אומרים להם מה לעשות
אומרים להם מה לא לעשות
פוקדים עליהם מה לומר, ואיך לומר, ומתי…

ילדים טובים.
ילדים ממושמעים.

ילדים שלומדים טוב טוב להסתיר ולהסוות את האלימות שהולכת ומצטברת בתוכם, ולהשפריץ אותה כשאין סכנה, כשאמא או אבא או סבתא לא רואים. עדיף על האחים הקטנים…
_________

אנחנו ההורים של הילדים שאחר כך יגדלו להיות אנשים שישתמשו בכוחם. ישתמשו בו כדי לחזק את מי שחלש מהם או כדי לנצל אותו. ואנחנו, ההורים – לפעמים אלימים. אלימות היא לאו דווקא מכות. אלימות יכול להיות מבט, צורת ביטוי, איומים ועונשים, אלימות מתבטאת לפעמים בהתעלמות. והיא גם לא חייבת להיות מופנית החוצה. לפעמים אלימות שמופנית פנימה ונראית כמו שנאה עצמית היא השראה לילדים שלנו.

אז מה עושים עם כל זה? איך אפשר ללמד את הילדים שלנו נדיבות? מה עושים עם האלימות שממילא קיימת? אצלנו? אצלם? ולאן מנקזים את כל המתח הזה שמתקיים במשפחה עם ילדים ונקיונות והסעות וארוחות וכביסות ומשכנתא והכלב של השכן שלא מפסיק לנבוח?

כתיבת תגובה