קושרים קשר

ככה אני רואה סביבי שוב ושוב – קושרים קשר, קשר של אהבה, של בחירה, של תשוקה, של חלומות משותפים, של מעוף. קושרים קשר כל כך חזק שהוא מתחיל לקשור אותך.

ואז באים ‘אנשי המציאות האובייקטיבית’ ואומרים במבט רציני ובכובד ראש – טוב, אחרי כל כך הרבה שנים, כשיש אילוצים ותפקודים, כשיש ילדים, כשיש פרנסה ובעיות בריאות, כשההורים שלכם כבר נזקקים, אחרי כל זה – מתה התשוקה. מה כבר אפשר לצפות… ככה זה קשר שהוא לאורך שנים.

ואני רוצה לצעוק שזה פשוט לא נכון! לצעוק בפה מלא שהמלך הוא עירום! ושהמלכה לבושה בהמון שכבות כי מזמן שכחה להתגאות במה שיש לה מתחת להן. זה לא השנים ולא ההרגל ולא המשימות והתפקודים! זה רק בגלל שקשרתם את הקשר ככה שיקשור אתכם. והפכתם להיות מאדוני הקשר – לעבדיו.

הוא אומר – “אני מכיר אותה, את החולשות שלה, יודע שזה פוגע בה כשאני לא… ומעצבן אותה כשאני כן… יודע מה לעשות ומה לא לעשות כדי שהיא תהיה מרוצה, או לפחות משתדל. למדתי לתאם ולהתחשב, למדתי לראות את המכלול, את הצרכים של כולם. ביננו, בסתר – אני כבר לא כל כך נמשך, כבר לא ממש מעריך, אבל אין מה לעשות. אחרי הכל אני אוהב אותה. משפחה. ככה זה…”.

היא אומרת – “אני מכירה אותו, למדתי כבר לא לצפות למה שהוא לא יכול לתת. כשאני רוצה אוזן קשבת, הכלה, הבנה עמוקה – אני כבר יודעת לא לפנות אליו. יש לי את החברות שלי, ואולי גם את החבר הסודי. שם אני מוקשבת, מוכלת, שם אני לא שקופה. ביננו, בסתר – אני כבר לא מצפה להרבה, אין לו באמת דרך לבוא במגע עם הרגשות העמוקים, הוא לא איש של מילים, הוא פשוט כזה. אני גם לא כל כך נמשכת לילד המרצה (שהיה פעם גבר אולי) אבל מסכימה מידי פעם לסקס כדי לא לפגוע. זה בסדר לי. אין מה לעשות. אחרי הכל אני אוהבת אותו. משפחה. ככה זה…”.

והאמת – זה יכול לקרות אחרי חצי שנה בדיוק כמו שיכול להתרחש אחרי 30 שנים. הסימביוזה שרקמתם מבלי משים והזינה אתכם כל כך יפה – זאת שמדמה ינקתם כמו עובר מחבל טבור, זאת שבזכותה למדתם להתחזק ולהרגיש בעלי ערך ובעלי ביטחון, זאת שאיפשרה לכם קרקע ויציבות בעולם. מקום ללכת ממנו ואליו לחזור. שייכות ומשפחה – התחילה לחנוק. וחבל הטבור שלא נותק בזמן – כבר מזמן הפסיק להזין והתחיל להצר את צעדיכם ולחנוק.

כי אדון “מה צריך” ו”מה נכון” הוא רודן אכזרי שרומס תחתיו את גברת “מה נעים” ו”מה מרגש” בלי למצמץ.

אבל בלוטת החופש כשנחסמת מחפשת לה מעקפים.
כי כל אחד וכל אחת רוצים להיות מי שהם באמת
אף אחד לא רוצה שייצרו ויגבילו את צעדיו, להסתכל החוצה כדי לדעת מי הוא בפנים,
אף אחת לא נהנית לאורך זמן מלהיות תלויה, מרירה, קורבנית
הנפש מתייבשת ונופלת כשאין לה רסיסי הרפתקאות להאחז בהם
וכשאוהבים מישהו, נותנים לו את מה שהוא רוצה לקבל, לא את מה שאנחנו רוצים לתת. וכשאוהבים מישהו מושקעים בעיקר במה לתת ולא במה יש לי כאן לקבל.

וכשבלוטת החופש מחפשת מעקף אנחנו מתחילים לפרש חופש כקונטרה. כמו ילד מתבגר שמתריס “מותר לי לעשות כל מה שאני רוצה” כמו ילדה בת 7 שכועסת “אני לא מסכימה שתחליט עלי”. וכך אנחנו נותנים את התפקיד הנורא של הסוהרת או הסוהר לאנשים שחשובים לנו יותר מכל. וכך בטעות אנחנו מתדרדרים לעשות את מה שכיף ומה שמסעיר ומה שמבטא את האמת העמוקה שלנו – בסתר.

וזה לא סתם שאנחנו מוסרים את החופש שלנו כל כך בקלות, הופכים את עצמנו ליצורים תלויים שצעדיהם מוצרים. אנחנו מקבלים חומר טוב בתמורה: שייכות, ביטחון, שקט נפשי, ערך… רק שעל הדרך ומבלי משים הופכים את אהובינו להיות אויבנו. רק שבתוכנו מבלי משים אנחנו שוכחים שהחיים האלו מתרחשים ממש ממש עכשיו, ושאף אחד לא יבוא בסוף לתת לנו את מדליה, ושאף אחד (אף אחד!) לא יכול לתת לנו כלום וגם לא לקחת מאיתנו שום דבר.

איך אפשר לקשור קשר בלי להיות קשורים בתוכו?
מה זה חופש בשבילך?
האם את חיה חיי חופש? האם את מעגלת פינות ומתפשרת כדי למנוע חיכוכים?
האם אתה מרגיש שאתה בוחר או שאתה מובל ונכנע לאילוצים?

עבדות מקיימת בכל מקום בו אנו “מעסיקים” מישהו או משהו אחר בתור זה שמצר את צעדנו. בכל המקומות בהם אנחנו אומרים לעצמנו “אין ברירה”. היא מתקבעת ונדבקת, כמו השרוף של האורז בתחתית הסיר, דרך כל ההתייחסויות הקורבניות שלנו למציאות החיצונית.

חירות מתקיימת בו אנו הופכים להיות אחראים על הבחירות שלנו.
אז כשרע וקשה וכואב, כשלבד ועצוב, כשגילינו שהתשוקה כבר לא גרה כאן יותר – אנחנו מעיזים להסתכל לעצמנו בלבן של העין ולהגיד – כך נראים חיי. זה לא בגללו ולא בגללה, זה בגלל שהקרבתי את החופש שלי על מזבח התפקוד הנאות, זה כי מכרתי את ההנאה שלי לעריצי ההשרדות, זה כי התפתיתי להאמין ש”הכל בסדר” יכול להחליף את “הכל ממש מצויין”. וזה כואב.

אבל יחד עם זה נפתח צוהר. אשנב. סדק אל קיום שיש בו חיים ויש בו אמונה. אפשרות ליצירה, ליציאה מעבדות לחירות, ליציאה מהקוים. ואפשר כבר להתחיל להתרגש ולהבין שהטוב שלי מגדיל את הטוב של כל אהוביי. שיש מספיק לכולם. ושאפשר (אם רק נרצה) להשיב את הבעלות שלנו על הרגשתנו הטובה.

כתיבת תגובה