פשוט מספר

הייתי מגיעה בכל בוקר לבניין רב קומות (שכבר נהרס מזמן לטובת קניון רמת אביב), מזמינה מעלית, לוחצת על 7, מגיעה למשרד, מדליקה את הפלורסנט, פותחת את המחשב (מסך ירוק שחור) מתיישבת ומתחילה לעבוד.

בזמנים ההם לפני שאפשר היה בכלל לדמיין windows כשהמסכים היו חסרי צבעים וכשהמחשב המרכזי הענק היה במרתף הבניין, בזמנים ההם לפני שהכירו בכלל את המילה היי-טק – תכנות מחשבים היה משהו אחר לגמרי…

הייתי מקבלת קלסרים כתובים בכתב יד והופכת אותם ללומדות. מעבירה אותם לשפת מחשב. מין קסם כזה עם אנימציות פרימיטיביות וכל מיני שאלות שאת התשובות עליהם היו עונים בלחיצה על המסך. (שיא הטכנולוגיה בזמן ההוא – מסך רגיש למגע).

קראו למשחק הזה "תיכנות" ואני הייתי "מתכנתת". בהתחלה אהבתי את המשחק ואפילו הייתי טובה בו, אחר כך התחלתי להשתעמם, אחר כך כבר ממש התייבשתי – עד שהגיע הרגע שכבר לא רציתי לשחק בזה יותר וביקשתי לעזוב.

"לעזוב?! מה פתאום לעזוב?, ניתן לך עוד כסף, תקבלי את הפרוייקטים הכי מעניינים, מה פתאום לעזוב?! תשארי" ככה הגברים המוצלחים של החברה הגדולה. "לעזוב?! מה פתאום לעזוב? לא עוזבים דבר כזה! תזרקי לפח את כל ההצלחה שלך? ומה תעשי במקום? איך תתפרנסי? מה פתאום רפואה סינית? זאת ההזדמנות של חייך, את תתקדמי וזה ישתלם לך בסוף מאד… מה פתאום לעזוב?!" ככה הקולות שמסביבי.

אז עם תלושי המשכורת השמנים, עם חשבון הבנק, עם הסטטוס הנחשב, עם התפקיד המוערך, עם התמונה המדליקה של אשה צעירה וכישרונית בתוך ים של גברים מצליחים – קשה להתווכח. נשארתי.

ככה הגוף שלי נשאר בחברה הגדולה אבל הלב שלי קמל. מה שראו מבחוץ זה סיפור הצלחה. כל כך חכמה, כל כך מוכשרת, כל כך זריזה, עושה את העבודה מצויין, לא משאירה קצוות, עומדת בהתחייבויות שלה, מקורית, יצירתית, אמינה.

מי שהיתה אני בזמן ההוא זאת נערה אומללה.

עד שהגיע העיתוי הנכון וכבר לא יכולתי יותר להשאר והתשוקות והחלומות שלי עזרו לי לאזור אומץ – ועזבתי.

ולמה אני מספרת לכם את פיסת הביוגרפיה הזאת מתוך סיפור חיי?

כי בעצם אני אוהבת מספרים. אני אוהבת דברים מדידים. אני אוהבת סטטיסטיקה והסתברות ומשוואות שהתשובה עליהן היא אחת. יחידה ומדוייקת. יש מישהי בתוכי שחוגגת על המשחק הזה של למדוד ולצפות ולטעות ולתקן ולנסות שוב ולהצליח ולנסות שוב ולהבין שבעצם צריך אחרת ולנסות שוב ולספור את התוצאה. אני אוהבת את המשחק הזה והוא סוג של עוגן בשבילי. כי כשהחיים מאד רגשיים ורוחניים וכשיש כל כך הרבה אבסטרקט, כשהאמונה היא הכח המחולל וכשאני ממציאה כל צעד בדרך שלי – אני נחה לפעמים באיזורים שיש בהם תשובות.

אני אוהבת ש"הטוב של האחד מגדיל את הטוב של האחר" בא לידי ביטוי בעולם. שהוא אמיתי ומוחשי ולא נשאר סיסמא. אני אוהבת ששינויים קורים בצורה כזאת שהם מוחשיים וברורים ואי אפשר להטיל בהם ספק. אני אוהבת איזורים שאין בהם שלבים ורמות אלא שהשמחה והאושר והריפוי נגישים לכל אחד ואחת תמיד.

ובגלל זה (גם בגלל זה) אני אוהבת קמפיינים. ואוהבת להכין אותם ולשחק בהם. להמציא תכנים, למצוא תמונות, לצלם, לערוך, לכתוב טקסטים, ואני אוהבת שבסוף רואים מספר. שהוא לא השערה, לא "חיבור לשפע" לא "הסכמה לטוב" אלא פשוט מספר. כזה שנכנס לחשבון הבנק ומאפשר לייצר עוד ועוד ספרים ומפגשים ומסעות מחוללי ריפוי ולהמשיך ולקיים את הנתינה שלי כאן בעולם, בגוף של אשה.

אז אני מזמינה אתכם (באהבה והתרגשות) ל"בדיוק". יש שם את הספרים שלנו "הורות כמעשה ניסים" וגם "אשה יודעת" ועוד הפתעות. בואו לחגוג איתנו את הנמוך והגבוה המושג והבלתי נתפס את הרוח והחומר.

כי המשפחה וההורות והזוגיות יכולים (הלכה למעשה) להיות מרחב של פריחה.
וכי כל אחד הוא אור גדול.

כתיבת תגובה