ספטמבר השחור

אחרי שנגמר "החופש הגדול" התחיל משהו אחר. זה קרה אתמול בבוקר. בשביל חלק מהילדים (חלק קטן) התחיל חופש מסוג אחר. בשביל חלק אחר ( החלק הגדול) התחיל מסע מפרך של ויתורים ופחדים, לימוד אינטנסיבי כבר בגיל שלוש או שלוש עשרה של הישרדות במקום שבו לא משנה מה אני מרגיש ולא משנה מה אני רוצה והעיקר להפיק את המקסימום ולמצוא דרך להתפשר על עצמי בלי לוותר לגמרי על כל כולי…

איך יודעים שהשארתי את ילדי במקום הנכון?
בכל שנה ב"ספטמבר השחור " הייתי חייב לענות לעצמי על השאלה הזאת.

כשהיו קטנות (אצל אחת עד גיל שבע אצל אחרת עד גיל עשר) המקום הנכון היה בנאדם.
היה אשה או איש שאהבתי מאד, שאהבו את ילדתי מאד, שהרגשתי שרואים אותה ומכילים אותה גם כשהיא ממש מעצבנת, שמתרגשים לפגוש אותה וש… אני מתרגש לראות אותם בפעולה, כשמציץ בין הקרשים של הגדר או כשנמצא שם עם ילדתי ומסתכל מסביב.
לא היתה חשובה לי האידאולוגיה או התזונה או הבטיחות או סדר היום. רק הבנאדם הזה שממש נשמתי לרווחה כשדמיינתי את ילדתי איתו בוכה או בודדה. זה נדיר מאד. יש כאלה, אני פגשתי כבר כמה עשרות אבל זה עדיין נדיר מאד.

כשגדלו – המקום הנכון היה מרחב של ילדים שבו הן יכולות לפרוח. פחות חשוב המבוגרים. הן כבר ידעו לתקשר גם עם מבוגרים שלא באמת ראו אותן וידעו להתמודד בלי לוותר על עצמן , גם עם מבוגרים שכבולים לרעיונות או לחוקים. אבל מגוון גדול של ילדים ומרחב שמאפשר ללמוד את הדבר הכי חשוב בעיני לבנאדם בעולם – פריחה בתוך מערכות יחסים – זה המקום הנכון בעיני. לא הקירבה לבית ולא התעודות של המורים ולא התאוריה החינוכית ובטח שלא רמת הציונים הממוצעת.
רק מרחב של למידה של חיים עם בני אדם שמורים והורים לא מפריעים לו להתקיים.
גם זה ממש נדיר. אבל קיים. פזורים מקומות כאלה בכל רחבי הארץ..

כתיבת תגובה