מה זה קירבה?

הבקשה הרביעית של ילדינו מאיתנו היא הבקשה לקירבה. 
מה זה קירבה? זה המצב הנדיר כל כך בעולמנו שבו שני אנשים מסתכלים זה לזה בעיניים, אבל לא בשביל לשכנע במשהו או לקדם משהו או להעביר מסר אלא פשוט בשביל לראות ולהרגיש ולהתרגש זה מזה.
יש לך את זה בבית? היה לך את זה בבית הורייך?
כנער בקיבוץ הייתי שוב ושוב מצטרף למסע ההלוויה – קילומטר בערך מחדר האוכל לבית הקברות – גם כשלא היכרתי בכלל את הנפטר. רק בבגרותי הבנתי מה משך אותי לשם. 
בתרבות הקיבוץ(הבית שלי) זו היתה ההזדמנות היחידה לראות את האנשים פתוחים, חשופים, עם רגשות אמיתיים, גלויים. 

ואיך זה היה בבית שלך? אולי כשהיו התפרצויות זעם? אולי ככשמישהו קרוב מת? אולי כשמשהו מסעיר קרה בסרט שכולם ראו בטלוויזיה? האם היתה לך אפשרות יומיומית להרגיש את הלב הפועם של אמא או אבא שלך, בלי שהתלוותה לזה קטסטרופה כלשהי?

זה נדיר מאד מאד בתרבות הגברית שלנו לפגוש קירבה פשוטה בבית, בחיי היומיום. בתרבות שבה לכל אחד תפקיד, שבה הגשמת מטרות היא קודש הקודשים וכל דבר צריך "לקדם", שבה חייבים בכל רגע להגיב על מסר ממש גורלי בסמרטפון…
בבית הזה מאד קשה לעצור להסתכל בעיניים האלה המוכרות כל כך ולשאול את עצמנו מה בדיוק מרגיש עכשיו מי שיקר לנו מכל.

אבל מבחינת ילדינו קירבה היא מצרך יסוד. כל אחת ואחד מהם מבקש אך ורק קירבה ביחסים עם בני משפחתו. בהרבה מקרים הדרך של ילדה או ילד לזעוק (שלב הדרישה) שלא מתקיימת קירבה היא דווקא להרחיק, ליצור  ניכור, לסגור את הלב שלהם עצמם. זאת לפעמים הדרך היחידה לגרום לנו שנסכים לעצור ולהקשיב, לחולל שינוי ולברוא קירבה אמיתית, מפגש חי ועמוק, מבט פתוח, מסביב לשולחן בארוחת הערב למשל. או ברגע שנפגשים בבוקר. בחיים עצמם.

כתיבת תגובה