לפעמים השיכחה משתלטת כליל

זה מרגיש כמו לעמוד חצי מטר מקיר אפור, עצום, כמו חומה, שמתרוממת גבוה למעלה ורחוק רחוק ימינה ושמאלה. חומה בלתי עבירה. חומה נצחית. ראיתי את זה ממש לא מזמן בעיניה של אשה שכבר כמה חודשים לא מצליחה להרגיש שום דבר אל הילדה שלה בת ה – 11. כועסת עליה, מיואשת ממנה.

לפעמים כשהשיכחה משתלטת כל מה שנחוץ זה להיזכר. להיזכר בעובדות. במה שהוא בשבילי (או בשבילך) עובדה מוצקה. כשנזכרנו ביחד, ברגע מצחיק ומביך שבו הילדה העירה בתמימות לאמא שלה על עודף מסוים של איפור על שפתיה, נזכרה האמא המאד חכמה ומאד נחושה הזאת בעובדה חשובה. פשוט נזכרה שהיא כן אוהבת.

מול חומת השיכחה הזאת אפשר (לפעמים) להיזכר שאני כן יכול. כמו שמזכירים לרגל שנחבשה בגבס חודשיים, שהיא כן יכולה ללכת. כך אפשר להזכיר לנפש ששכחה שניתן לאהוב אותה – שזה אפשרי. כי זה כבר קרה. גם אם זה נמשך רק כמה דקות או שבועות – זה כבר קרה.

אני גדלתי עם וודאות פשוטה לגבי כמה דברים:

א. ברית המועצות זה גוש ענק של עמים ששולט גם על מזרח אירופה ושעסוק במלחמה נצחית עם המערב ה"נאור" על השליטה בעולם.

ב. דרום אפריקה זו מדינת "אפרטהייד". מיעוט של לבנים מקיים בה משטר גזעני ושולט על רוב של שחורים וצבעונים נטולי זכויות.

אני זוכר בדיוק מה הרגשתי באותן שנים מופלאות שבין 1989 (נפילת חומת ברלין) לבין 1994 (נלסון מנדלה נבחר לנשיא דרום אפריקה בבחירות דמוקרטיות). הרגשתי שהכל אפשרי. אף אחד לא צפה ב – 1980 שברית המועצות תתפורר וגם אף אחד לא האמין שמדינת האפרטהייד תעבור מין העולם. וזה פשוט קרה. העובדה המרגשת שבה נזכרתי השבוע כשנלסון מנדלה סיים את העניינים שלו כאן, היא שזה כבר קרה. ואני מלא הודייה לאיש הזה שעליו אני יודע כל כך מעט אבל חייב לו (וגם לגורבצ'וב ) את הידיעה העמוקה ששוכנת בתוכי ושנזכר בה מדי פעם כשניצב מול קיר השיכחה. הידיעה שגם חומה שנראית נצחית יכולה להתמוטט. שהכל אפשרי.

בזכות הידיעה הזאת אני ממעט להאמין לנבואות זעם וגם לא מתייחס לסטטיסטיקות כאל "שידור חי מהשטח". בזכות הידיעה הזאת אני מרשה לעצמי שוב ושוב להזכיר לעצמי ולכל מי שמבקש את עזרתי שאפילו בבית עם היקרים לנו מכל – הכל אפשרי (ובקטע טוב כמובן…).

כתיבת תגובה