למה להקשיב?

פרק מתוך הספר "הורות כמעשה ניסים"

עוד תמונה מהחיים: נוסעים לצפון. קבענו עם הפלדמנים להיפגש בצומת המוביל. איזה כיף. אחרי עשר דקות שירית (בת שלוש) מתפרקת בבכי קורע לב, נזכרה שהשאירה בבית את נודניק התיש שלה שהכינה עוד מאתמול בתיק הוורוד שלה, שכל כך רוצה לבוא איתה לגליל לאכול עשב. חוזרים. אבא הולך למצוא את נודניק. בדיוק כשנשמעת צהלת הניצחון של אבא מהמדרגות, "מצאתי!" איל (בן חמש) שם לב שהוא רעב והוא לא רוצה את סנדוויץ' האבוקדו שאמא הכינה ("את לא יודעת שאני שונא דברים ירוקים?") וחייב ללכת ולבחור לו בעצמו מהמקרר את מעדן החלב "בדיוק כמו שסבתא קנתה לי." סוף-סוף יוצאים שוב לדרך, ארבעים דקות מאוחר מדי. אחרי כעשרים דקות של נסיעה שקטה, עוצרים לתדלק באחת מאותן "מלכודות ארנקים" שילדים כל כך אוהבים. גם אני הולך לשלם!" (איל) "אני רוצה רק צ'יפס!" (שירית). עכשיו כולם יורדים, צריך להנעיל את הנעליים כי יש שלוליות בחוץ וללכת לאט ובזהירות בין השלוליות למכוניות – כולם ממהרים לתדלק ולהגיע דווקא היום לחזות בפריחת החוטמניות – וקונים צ'יפס לשירית, וביצת הפתעה ("שיט, שוב יצא לי פאזל") לאיל ומשלמים בקופה. אבא כבר גמר לתדלק, ופתאום עולה קול מוכר מבין המדפים. "אמא! זה החדש של הדג נחש, אני חייב את זה, לכולם כבר יש," אומר נדב (בן תשע) בקור רוח, מצביע על ריבוע פלסטיק שמחירו 79.9 שקלים. "מה זה נראה לכם, שיצאנו למסע קניות?" (אבא) "נו תקנה לו, סוף-סוף יש משהו שהוא אוהב" (אמא). ויכוח, ארנק, שקית, שלוליות, מכונית,דלתות נפתחות. "אמא, הבטחת לי שאחר כך אני אהיה ליד החלון!" (איל). דלתות נטרקות. ריב קצר (עשר דקות).

ממשיכים. רבים. כן נשמע את הדג נחש החדש, לא נשמע את הדג נחש החדש, עשרים דקות, עד שמגיעים לפקק של יקנעם ומתחלף הנושא. "יש לי פיפי" (שירית), "תתאפקי קצת" (אבא), "אני לא מצליחה" (שירית, בכייה עולה ונובט לו). ריב קצר. "טוב, אני חונה פה ואת עושה מהר לצד הכביש" (אבא). "אבל אני מפחדת" (שירית). "תיקח אותה לפחות לשיחים שם, אחרי המסעדה" (אמא). "טוב, אנחנו, ניכנס פה לחנייה של הקניון, נעמוד אחר כך עוד עשרים דקות בפקק המחורבן, רק בגלל שהילדה לא יכולה קצת להתאפק" (להתאפק עשרים דקות). "טוב, אז אני מתקשר לפלדמנים שייסעו בלעדינו" (אבא, עצבני מאוד, הוא כבר על הג'אנט…)

חווית ההורות משולה בדרך כלל לנסיעה משפחתית צפונה, שבה ההורים במושב הקדמי, מובילים את ילדיהם ממקום למקום, משלב לשלב, והילדים צריכים פשוט לשבת בשקט, במושב האחורי, לחכות בסבלנות שנגיע. אבא ואמא כבר יגידו מתי הגענו. המטרה היא בדרך כלל שנגיע אל מה שאחרי התיכון או הצבא, אל החיים הבוגרים, שנגיע בהצלחה. במסע הזה כל עצירה, כל הפרעה, כל סטייה מהמסלול נחשבת כישלון, תקלה. בדרך כלל, אפילו בלי לשים לב, אנחנו כהורים מתייחסים למחלה של ילדנו, לקושי שלו להשתלב בגן, להתנהגות לא מקובלת, אפילו לבכי, כאל פנצ'ר. משהו שבשבילו עוצרים בחופזה רק כי אין ברירה (כבר אי אפשר להמשיך לנסוע), מחליפים מהר גלגל וממשיכים הלאה.

זה לא עובד. בשונה ממכונית, אצל ילדינו המטרה בהפרעות היא שנעצור. שנרד מהנתיב שבטעות התייחסנו אליו כאל דרך המלך. שנעצור ונבחין בכך שזו אינה דרך המלך והיא לא מובילה לשום ארמון.

שנבחר דרך אחרת. מתאימה יותר לילדינו ולנו.

זה לא מובן מאליו שאנחנו רוצים להקשיב. ועוד יותר לא מובן מאליו שנרצה לעצור. בהרבה מקרים אנחנו עם ילדינו, מעדיפים פשוט לנסוע קדימה, לפחות עוד כמה קילומטרים, מגבירים את הרדיו, מצליחים איכשהו שלא לשמוע את החריקות, את הסימנים, את הכאב של ילדינו, ממשיכים בכל מחיר לנסוע ב"דרך שלנו", לאחוז ברעיונות שלנו, לשמר את ההרגלים שלנו – רק לא לעצור. אנחנו כבר יודעים, חשים עמוק בתוכנו, שאם נעצור ניאלץ להקשיב, ואם נקשיב אולי נשמע קולות שלא יאפשרו לנו להמשיך בדרך הזאת.

למעוניינים לקנות את הספר, אפשר לעשות זאת כאן –

"הורות כמעשה ניסים"