כשלא הולך

פרק מתוך הספר "הורות כמעשה ניסים"

שאלה: ומה עושים כשזה לא הולך, כשלא מצליחים להקשיב, כשהלב סגור?
תשובה: נצמדים למבוגר אחראי.

אני אבא הרבה פחות טוב ממה שהיה אפשר לצפות. כלומר ממי שכותב ספר כזה. באמת. אפשר היה להתבלבל ולחשוב שמה שאני מציע כאן הוא מין תורה שהופכת אנשים רגילים להורים מושלמים. בלבול גדול. אני לא הייתי קורא ספר כזה. כל ליטר זיעה שאני משקיע בלהיות אבא טוב, דומה מאוד למאמץ שאסי ממכון הכושר משקיע בלהיות גבר חטוב ושרירי. שניהם מאמצים שמכוונים כלפי חוץ. כשאני מכוון כלפי פנים אני כבר לא יודע אם אני אבא טוב או לא. אני יכול רק לדעת שברגע מסוים הלב שלי פתוח ואני מרגיש את עצמי, מסוגל להקשיב לילדתי באמת. וברגע אחר אני לא. כי ברגע הזה אני בעצמי ילד. כן, אני חייב להודות בזה. לפעמים אני שבוי במעגלים של תסכול, שעמום ועייפות. לא מסוגל להוביל אף אחד, לא מצליח לדבר ממקום עמוק, מהמרכז שלי, כי אני פשוט מנותק ממנו… ברגעים כאלה אני זה שזקוק למישהו גדול וחזק שיקשיב לי ללא תנאי. שיישאר איתי. ילטף לי את הגב. יגיד לי, "אני איתך, הכל בסדר, מותר לך ליפול, אתה לא נשאר לבד, אני איתך."

כמה זמן? ככל שאני יותר מסכים ומתמסר לזה, כך זה נמשך פחות זמן. ככל שאני מנסה לעשות שרירים, להראות לעצמי שאני "שולט בעניינים", כך זה נמשך עוד ועוד, הרבה מעבר למה שנחוץ לקושי כדי שירפא.

כשפגשתי את נירית היא היתה בייאוש מוחלט. היא התקשרה שלושה ימים לפני הפגישה, אחרי שמצאה את עצמה המומה, עם מצקת נירוסטה ביד, מצקת שאיתה חבטה לפני רגע בראשו של בנה החמוד יוגב בן החמש. "אני כבר לא יכולה, אני לא עומדת בזה, הוא פשוט מחרפן אותי, הוא לא שם עלי… אני מבקשת ממנו שיפסיק לצעוק, אני מסבירה לו שאני עם שקד אחיו עכשיו, שתכף אני באה, והוא צועק עלי, צורח עלי, מקלל אותי, לא שם עלי בכלל. פשוט נשברתי, זה פשוט יצא ממני בבת אחת."

"ואיך הרגשת עם זה?" אני שואל אותה.
"אני לא יודעת. מצד אחד, פתאום נהיה שקט והוא בכה והתחבקנו ואמרתי לעצמי, וואלה, אולי זה מה שהוא מבקש ממני. מצד שני, אני מרגישה זבל, אני מתביישת, לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני, שבחיים לא פגעתי באף אחד, אני האם המסורה… מה זה?! למי הפכתי? למפלצת כמו כל האנשים שמהם ניסיתי להתרחק כל החיים?"

הזמנתי אותה אל השיחה הסמויה בינה לבין יוגב. במקרה שלהם השיחה נגעה לבקשה הראשונה, הבקשה לביטחון. להכלה של קושי. בהתחלה היא לא הסכימה. היא רק רצתה פתרון – "מה לעשות איתו, איך להרגיע אותו? אני חייבת להפסיק את זה!"

"אין מי שיביא פתרון," אמרתי לה. "את עכשיו הילדה. הוא מנסה לגרום לך לתת מקום לחולשה של עצמך, אחרת הוא לא יוכל לתת מקום לחולשה של עצמו. שניכם עכשיו בסיומה של תקופה איומה, ושניכם לא מעזים להישבר. תגידי, מתי בפעם האחרונה שמו לב אלייך? מתי הרגשת שלמישהו באמת אכפת מה את מרגישה? מתי בחמש השנים האחרונות, מאז שהוא נולד, טיפלו בך, שמו אותך במרכז ? נתנו לך ולא לקחו ממך?"

לקח לה עוד קצת זמן לראות שעברו הרבה שנים מאז הרגישה שיכולה להישען, ליפול, לתת מקום לחולשה בחייה. כשניסתה למצוא בתוכה ילדה קטנה וחלשה שיש לה אמא או אבא, שיכולה פשוט להתפרק איתם ויאפשרו לה – לא מצאה. למעשה תמיד היה שם אח גדול ממנה עם הפרעה נפשית שלקח את משבצת ה"חלש והבעייתי".

"אז עכשיו זה הזמן," אמרתי לה. יוגב מתפרק כי אין לו אמא. האישה שנמצאת איתו כל היום היא גרוטאה חסרת אנרגיה. היא מנסה לעשות פוזה של אמא מסורה, אבל בעצם היא קבצנית אנרגיה שמחלקת לילדיה את מה שאין לה.

היא הסכימה במהלך יוצא דופן להזעיק את אחותה מירושלים שתשגיח על הילדים במשך שלושה ימים, בזמן שהיא עצמה תצא לחופשה. עם עצמה. כמו להרבה אמהות, גם לנירית היה ממש קשה לעכל את האפשרות שתעזוב אותם ליומיים וחצי והכל יהיה בסדר. על אף שהיא סומכת לחלוטין על אחותה, ואפילו שהילדים "מתים" עליה. "וגם," אמרתי לה, "נוכל לעשות כאן ריפוי רק אם תסכימי שאת נותנת לעצמך חודש לפחות שבו אנחנו לא מנסים להציל את הבן שלך, אלא שמים לב אלייך, מאפשרים לך לקבל תשומת לב מעצמך, לקבל אנרגיה ולחזור לעצמך. להיזכר מי את, שיהיה עם מי לדבר." זה עלול להיראות למישהו כמו "הזנחה של הילד", אבל למעשה זו הדרך היחידה להתחיל לתת לו קרקע לריפוי.

הורים רבים נתקעים במעגלי שיפוטיות של עצמם כהורים. הם מרגישים שאינם מצליחים לתת לילדיהם את מבוקשם. ובזמן שכלפי חוץ "הכל בסדר", בפנים מבעבעים תסכול וכעס על עצמם, בושה על כישלונם, ובהרבה מקרים, בשכבה אחת למטה, מתפשט כמו מוגלה כעס על ילדיהם שהביאו אותם למצב הזה. במעט מאוד מקרים אבות ואמהות מקבלים תמיכה מסביבתם כשהם במצב הזה. אני זוכר את המבט הנדהם בעיניה של אמא שסיפרה לי בזעזוע עמוק איך היא משפילה באופן יומיומי את הילד שלה כשהוא מתנהג בצורה שמעצבנת אותה, כשאמרתי לה שהיא הילדה בסיפור הזה. היא היתה בהלם מהאפשרות שניתן לשמוע את התיאורים שלה ולא מייד לבוז לה, ולנסות לתקן אותה או לנזוף בה. חיכינו חודשים רבים, ככל שהיה נחוץ, עד שאפשר היה לחולל ריפוי, עד שהשיפוט שלה כלפי עצמה פינה מקום למעט חמלה והבנה. אז גם צפה האהבה העצומה שלה לילד, ואז גם נפתח המוח לשמוע את השיחה הסמויה, את מה שהילד שלה מנסה שתראה, כשעל פני השטח נראה שהוא רק ממציא עוד ועוד דרכים לעצבן אותה ולגרום לה שתשפיל אותו.

ניתן לומר באופן כללי שישנם שני מצבי הוויה שונים במהותם. נקרא להם הכחול והחום. במצב הכחול אנחנו מרגישים אהובים, בטוחים ומאמינים. במצב הזה, אם אנחנו בני ארבע או בני ארבעים, אם אנחנו רועי צאן או מהנדסות תוכנה, במצב הזה אנחנו פתוחים לריפוי ולשינוי. אנחנו יכולים להקשיב לשאלות קשות, יכולים בעזרת האינטואיציה והמחשבה למצוא תשובות עמוקות ומועילות, האנרגיה שלנו זורמת לה בגמישות בין תחושות, רגשות ומחשבות.

במצב החום אנחנו שיפוטיים, חסרי אמון וסגורים. האנרגיה שלנו בדרך כלל מתכווצת, כל התנועה מצטמצמת לשכל, שגם בו התנועה היא מעגלית. הרבה פעמים אנחנו חוזרים במצב הזה שוב ושוב על אותן שאלות ואותם רעיונות, משרכים דרכנו במעגלים כמו חמור שקשור למקל. במצב החום אנחנו לא יכולים לשאול את עצמנו שאלות קשות ולא פתוחים למעשה לשום התחדשות. אנחנו בתוך הקושי. בדיוק כמו ילדים כשהם בקושי, אנחנו רוצים רק דבר אחד: שיכילו אותנו. במצב החום אין לנו עניין בשום תנועה לשום מקום כיוון שאנחנו מנותקים מהאהבה שלנו לעצמנו. להפך, מה שאנחנו מבקשים זו רשות ממבוגר אחראי לעצור. להרגיש שזה בסדר להיתקע, שזה ממש בסדר לא לעשות שינוי ולא להבין את המצב ולא לתפקד ולא לקחת אחריות. המון ילדים חולים במהלך השנה, והמון גברים נופלים למשכב אחרי פרויקטים גדולים, רק כמין זעקה שיאשרו להם להיות חלשים וחסרי אונים. ואישור כזה – הם יודעים כבר – ניתן לקבל רק בכתב ועדיף מרופא. מוסמך.

כל הפתחים שאני מציע בספר הזה להקשבה עמוקה לילדינו ולעצמנו אינם רלוונטיים לאמא כשהיא במצב החום. אם אתה או את במצב כזה עכשיו, מה שיש לי להגיד לכם הוא רק : "נא לסגור את הספר וללכת לישון. מהר!" ואחר כך לאכול משהו חם. וטעים. אולי בעצם לפני שהולכים לישון. ולדאוג שמישהו אחר יגיע השבוע וישכיב את הילדים, כדי שתוכל/י לקחת זמן לעצמך. להתחזק. להיזכר מי את/ה. אחר כך נמשיך לקרוא.

את המעבר מהחום לכחול לא ניתן לעשות בצורה מלאכותית. הוא קורה מעצמו. בדיוק בזמן. שינוי יכול להתחיל רק אחרי שעברנו לכחול. גם אם עדיין מאוד כואב ועצוב וחסרים כוחות, אפשר להרגיש במעבר לכחול ביטחון כלשהו. בעצמי, בעזרה שאני מקבל, בכוחות שלי. אפשר להרגיש אמונה, פתיחה של המחשבה וגמישות בה; אפשר להרגיש אהבה, קבלה של עצמי, גם לפני שהתחילה תנועה של שינוי ומשהו חדש קרה בחיים או בתודעה. כשאנחנו במצב החום, כשילדנו בחום, כשאהובנו או המטופל שלנו בחום, אפשר רק להסכים להישאר עם זה כמה זמן שנחוץ בלי לנסות לשנות, לחנך, ללמד, להאיץ להראות… ואפשר גם לא להסכים. שזה אומר להמשיך ולבזבז עוד ועוד אנרגיה על שינוי שלא יקרה.

כמו להאכיל מישהו שאינו רעב. כל כך הרבה פעמים התבלבלתי. כל כך הרבה פעמים, מרוב אהבה או דאגה או רצון להרשים בכישוריי או חוסר יכולת להכיל את הקושי, התבלבלתי וניסיתי לעזור בשינוי במצב החום. זה לא עובד. זה ממש כמו לתת תשובה כשאין שאלה. מנגנון הצמיחה והריפוי שלנו, המבוגרים, עובד על פי אותו עיקרון שנעם ילדתי הגדולה היתה מחוברת אליו כשהיתה אומרת לי כבר בגיל ארבע, בעודה מתייפחת בבכי איום ונורא, "אבא, לא עכשיו, עוד לא גמרתי לבכות."

למעוניינים לקנות את הספר, אפשר לעשות זאת כאן –

"הורות כמעשה ניסים"