ילד של מי אתה ?

” ילדיכם אינם שלכם…”

בטח כולם מכירים את השיר הזה של ג’ובראן חליל ג’ובראן, שיר מקסים בו הוא אומר שילדינו אמנם באו אלינו אך אינם רכוש שלנו. ביחסים שלי עם נעם, הילדה הגדולה שלי (7), אני מוצא בעצמי הרבה פעמים את הדפוס ההפוך ממה שג’ובראן ממליץ. אני מוצא את עצמי מצפה ממנה, למשל שתכבד אותי, למשל שתעריך כל מיני מאמצים שאני משקיע למענה והופס… אני עוצר במבוכה ואומר לעצמי “הלו, מה קרה לך? התבלבלת לגמרי ?!” כן, התבלבלתי, חזרתי אחורה לאותה תפיסת הורות שבתוכה גדלתי, שבתוכה אני מניח גם אתם גדלתם, זו שכבר מזמן מזמן החזיקו ממנה יוצרי עשרת הדיברות :”כבד את אביך ואת אמך…”

הרבה ילדים מסביבי אני רואה שרגישים וקשובים להוריהם. אלה ביטויים לקשר שמושתת על אהבה ורגישות. לא כבוד. הרי כשאני מגיע למצב שאני דורש שיכבדו אותי ברור שבואתו רגע אני לא מכבד את עצמי. ההוקרה וההערכה שלי לעצמי מקרינה החוצה וחוזרת אלי ביחסם של כל הסובבים אותי. אין לזה שום קשר עם אותו חד גדיא מטורף שבו האלוהים דורש מהשליטים שיכבדו אותו והשליטים דורשים מנתיניהם הגברים שיכבדו אותם והגברים דורשים מהנשים שיכבדו אותם והנשים כאמהות דורשות מהילדים שיכבדו את אביהם ואת אימם והילדים… דורשים מאחיהם הקטנים שיכבדו אותם או שמוציאים את זה על איזשהו בעל חי ומחכים ליום שיגדלו ויוכלו לדרוש את כבודם מאיזה אשה או איזה עם… מין מעגל מחזורי שאין בו שום כבוד אלא רק מאבק על כבוד.
ההסכמה של הורים לכבד את ילדיהם, לא לקחת אותם כמובן מאליו, לראות את יחודיותם, ללמוד את ההגיון העמוק שבכל קושי שלהם ולהקשיב ולהתייחס ולהשתנות מתוך כבוד לעצמם ולייחודיותם (של ההורים) אלה בעיני המרכיבים שנותנים לילדים לגדול באוירה של כבוד (כלומר רגישות) ומתוך כך מאפשרים להם לתת את אותה רגישות – שמאד נעים לתת אותה- לכל אדם כולל הוריהם – בדרכם המיוחדת ובזמן המתאים.

כשאבא שלי מת (בגיל 62), באותו תהליך עצוב ומופלא שבו הוא עזב את העולם תוך שבוע וחצי, 14 יום מהרגע שהפך מאדם שמתפקד כבריא לאיש מבולבל ומנותק ועד לרגע שגם גופו סיים את הקשרים שלו כאן, באותם שבועיים ובחגיגת ההלוויה שעשינו לו, חוויתי פרידה אמיתית. הבנתי איך נפרדים אנשים שמה שמחבר בינהם הוא אהבה בלבד. לא רגשי אשמה, לא כעס, לא מחויבות, לא תפקיד כלשהו, רק אהבה.
ב – 10 השנים שקדמו לזה עברנו אני ואבא שלי תהליך של שחרור מכל הציפיות שהיו לנו זה מזה, ובחירה מחדש אחד בשני כבני אדם, לפעמים חברים, לפעמים מנותקים, בקיצור מוגבלים ומופלאים כמו שאנחנו.
גם אחרי מותו כשכל מיני אנשים רצו לעשות ימי זיכרון ודיברו בשמו – “אסף היה רוצה ארוע גדול” “אסף היה שמח אם כולנו היינו נפגשים ביחד לזכרו” וכו’… – נעזרתי במבט שלו כשהיה אומר “יהיה לי נורא כייף אם תבואו אבל באמת, רק אם זה מתאים לכם” וניזכרתי בכל הפעמים שהיה בעצמו מבטל ביקורים, או לחילופין מגיע פתאום ליומיים לביקור בבית שלנו כי נורא התגעגע, רק בגלל זה.
מתישהו, בערך בזמן שאני הייתי בן 35 והוא בן 58 אחרי שנים של תיסכולים וציפיות והאשמות מדוברות ומודחקות כאחד, בערך באותו זמן שהיכתרתי אותו לסבא, היסכמנו לראות זה בזה בני אדם נטולי תפקיד- וזה לא דבר פשוט לעשותו, לא עם הורינו ולא עם ילדינו.

המשפחה כמנגנון שליטה

מה שאני מבקש לספר לכם כאן זה שבתרבות שלנו, גם עם בצורה סמויה ומעודנת ביחס לעבר, ילדים עדיין נתפסים על ידי הוריהם כרכוש.
נדמה לי שגם היום ביחסינו עם ילדינו ועם הורינו אנו משמרים תפיסה שמקורה בזמנים קדומים, זמנים שבהם הצורך לשרוד קבע את תפיסת העולם, זמנים שבהם מתוך הכרח קיומי ילדים באמת נתפסו כרכוש של הוריהם.
כדי לאפשר להורים לשלוט בילדיהם וכדי לתת לגיטימציה להתעלמות מצרכיהם המיוחדים של ילדים וזכותם המולדת לאהבה והערכה ללא תנאי (שכמובן היו מותרות באותם זמנים) הפכו הערכים של כבוד הילד להוריו וחובת הילד לתת להוריו תמורה על מה שקיבל מהם והמחוייבות ללא תנאי של ילדים כלפי הוריהם – לערכי יסוד באותן חברות. פחד מההורים ורגשי אשמה כלפיהם הושרשו בדרכים מעודנות או גסות כדי להקל על השליטה ולאפשר לה להיות הציר בכל מערכות היחסים במשפחה גם כשהילדים מתבגרים( לדוגמא :אישור ההורים לחתן או כלה, תמיכה כלכלית שלהם, חלוקת הירושה) וגם אחרי מותם (לדוגמא פולחן האבות בסין)
מערכת היחסים בין האדם לאלוהיו ובין הילד להוריו באותן תרבויות תומכות ומחזקות זו את זו כשגם האל תמיד צודק ותמיד חייבים לו משהו – לשמור על מצוותיו, להקריב לו קורבן, להילחם את מלחמותיו וכו’ – כדי לזכות באהדתו ובחסדיו (גשם, נצחון במלחמה או סתם שנה פוריה) דוגמא נפלאה למערכת יחסים כזו שהאל מציע למאמיניו – אפשר למצוא בטקסט של התפילין שכל גבר יהודי שומר הלכה משנן מדי יום.

בדומה למניפולציות הרגשיות שהדתות הממוסדות משתמשות בהן כדי ליצור תחושת פחד ואשמה, אצל האנשים כלפי האל, כדי לאפשר שליטה נוחה בציבור המאמינים, כדי “להשתיל” נאמנות כלפי האל – אותה נאמנות שבה משתמשים האירגונים שקמים בשם האל – לצבירת כוח או כסף או סתם ערך עצמי. בדומה לצבא ואנשי הבטחון בישראל שכדי לאפשר להם לעבוד בשקט ולקבל לגיטימציה לדרכם, יוצרים תחושה שכולנו חייבים להם את חיינו, בדומה לגבר הלגמרי נורמלי שכשאשתו מספרת לו כמה מתגעגעת אליו הילדה, הוא לא מתייחס לעניין ושולף: “ואם אני רק אבלה איתה כל יום מי ישלם את החובות? אה?!”.
כמו כל אלה גם הורים רבים וטובים ונפלאים משתמשים בקרדיט האינסופי שהם מקבלים מילדיהם כדי לשלוט בהם. לא, לא מתוך רוע. רק חולשה. חולשה קשה.

במחקר קטן ומאד לא מדעי שעשיתי גיליתי תופעה מעניינת. תמיד כשהאבא או האמא הזקנים חולים, או בודדים, מידת הנאמנות וההשקעה של ילדיהם בלהיות לצידם ולדאוג להם עומדת בקשר הפוך למידה שהרגישו אהובים על ידי ההורים בילדותם. במילים אחרות ככל שכילד אני פחות מרגיש שהורי אוהבים אותי כמו שאני, כך בבגרותי אני יותר מנסה לקבל מהם בכל דרך אפשרית את אותה אהבה, או למעשה, את התחליפים שלה.
זה מונצח בהמון סרטים אמריקאיים, אותו רגע סוחט דמעות שבו האבא הנוקשה והמרוחק מחרחר במיטתו, ובנו שסועד אותו מביט בו והדמעות, דמעות גבר, זולגות מעיניו, ואז, רגע לפני הכתוביות, האב מפליט מפיו את מלות הפרס הגדול “תדע שתמיד אהבתי אותך” והבכי מתפרץ, הקהל גונח בדמעות התרגשות וסיפוק, . cut .איזה קשקוש…

ביטול עקרון ההדדיות

התפקיד שלנו כאמא ואבא זה לתת. לא אוכל, לא בית, לא ידע ולא נסיון.
לתת את עצמנו. זו מהות ההסכמה שלנו להעיז ולהזמין מישהו שיבוא ויהיה הילד שלנו.
התפקיד של ילדינו, וגם התפקיד שלנו כילדים של הורינו – ולא משנה בני כמה אנחנו – זה לקבל. לקבל אהבה.

הורים אמורים להכיל את ילדיהם כמו שהם– ילדים אמורים לדרוש ולצפות מהוריהם שיגדלו וישתנו עד שיתנו את האהבה הזאת שעליה התחייבו כשבחרו להיות הורים.הם לא אמורים להכיל אותם כמו שהם. הפלא של הילדות הוא האפשרות להיות תלוי ולבקש ולקבל מבחוץ, מאמא ואבא את כל צורות האהבה שאנחנו זקוקים להן.
מי שמקבל את זה כילד יכול להפסיק להיות תלוי ולהתבגר. מי שכילד מצפים ממנו שיתן משהו, להוריו, לא בגלל שהוא רוצה אלא בגלל שזה נחוץ להם הופך להיות אחראי להוריו ובמידה רבה מתיתם. ילד שמרגיש חייב לתת משהו, בהרבה מובנים כבר אינו ילד. זה מין היפוך תפקידים אכזרי ומאד מאד נפוץ.
מישהו שסיפר לי על הקשר שלו עם אביו ודימה את היחס של אבא שלו לתנודות הירח. כשהיו מתנהגים עם אבא שלו בעדינות, בלי לחצות את הגבולות שלו פוגשים את הצד המואר שלו וזכים לקבל אהבה עצומה ונפלאה. אם מתנהגים אחרת, פוגשים את הצד החשוך – ואז כדאי להתרחק, ולהיזהר.
זה כואב ועצוב. הדחף חסר הפשרות של כל ילד בריא לקרוא למה שהוא מקבל מהוריו אהבה ולבטוח בזה מאפשר להורים – בדיוק כמו לאלים בתרבויות העבר – להכניס לשם, תחת הכותרת הזאת – אהבה – כל מה שמתאים להם. אותו דחף בריא של הילדים לחוש בטחון עם מה שיש, הוא שגורם להם להאמין שמה שקיבלו מהוריהם זו דרכו של עולם. כמו אותה אשה בשנות השלושים שלה שסיפרה לי שאביה היכה אותה, שאלתי מתי הוא הפסיק אז היא אמרה, “אה, בערך כשהיה בן 72 קצת לפני שמת הוא הפסיק כי כבר לא היה לו כוח לזה, אבל אני לא כועסת כי אני יודעת שזאת היתה הדרך שלא לאהוב אותי “.

אהבה על תנאי

בעולם הישן, זה שבו גדלנו, כמעט כל הילדים יונקים עם חלב אימם גם את האהבה כדבר שמגיע עם תנאים.
ולומדים להסתפק במועט. ומסכימים לעשות כל מה שצריך בשביל לקבל את האהבה הזאת. כך עושים ילדים.
על הקרקע הזאת כל עיוות שרוצים ההורים והחברה לשתו במוחו של ילד – יכול לצמוח ולשגשג.

תחשבו על הילד בן ה – 6 שמת לאכול שוקולד אבל מביט בפחד הצידה לראות מה אמא חושבת, ומדקלם בכל מקום שזה לא בריא, וחייב לחשוב שהציפייה שלה ממנו שיבין ששוקולד זה רע – זה אהבה.
תחשבו על הילדה בת ה-11 שיושבת ועושה שיעורי בית משעממים במקום להשטתות עם החברות שלה כי אבא שלה שאומר ” את יודעת כמה אני אוהב אותך ” גם אומר כמה כואב לו כשהיא לא עושה שיעורי בית.
תחשבו על אלה ותיזכרו בילדים מתרבויות אחרות שהיו משתתקים כשאבא נכנס לבית ובילדות שציפו מהן להיות מאושרות כשההורים חיתנו אותן ושלחו אותן להיות השפחות של החתן שלהם ושל אמו, או אותם ילדים שבאמת היו הרכוש של אבא שלהם אותם בנים שנולדו כדי לשמש מקור גאווה לאביהם וכוח עבודה למשפחה.מה ההבדל ?
יש הבדל גדול בתנאים וכאילו הבדל ברמת השיעבוד אבל לפי הבנתי מנקודת ראות של ילד זה לא חשוב מה מצפים ממני ההורים שאעשה כדי לזכות באהבתם. מה שפוגע זה שצריך לעשות. או לא לעשות. משהו. בשביל שיאהבו.

לקראת פסח כל שנה אנחנו פוגשים מסביבנו את ההמולה הרגילה של רגשי האשם. המוני ילדים בני 20 עד 60 שגדלו בתחושה שהם חייבים משהו להוריהם בתמורה לאהבה שקיבלו, הולכים שוב להראות שהם בסדר – בסדר אצל ההורים שלי או אצל ההורים שלך . כמובן שחודשיים לפני זה כבר מתחילים הטלפונים כדי שיהיה ברור מי יפגע מאיתנו ואיפה התבלבלנו בחשבון המשפחתי הפעם. כמה פעמים שמעתם ילדים מגודלים כאלה מספרים כמה הם לא בסדר ששכחו להתקשר או שלא באו כבר חודש להראות את הנכדים, או ש”לא איכפת לכם מהמשפחה” .

זה כל כך מקובל, בקלות מנסים לפטור את זה כ” ככה אנחנו גדלנו” או “מה אתה רוצה, הם הרי מפולניה ”
ולא שמים לב שמדובר במאמץ משותף ולא מודע בדרך כלל של ילדים והורים להמשיך ולקיים את מנגנון השליטה העתיק. את מערכת המושגים שמאפשרת להורים להמשיך ולשלוט בילדיהם גם כשאלה פרופסורים ומנכ”ליות עם נכדים משל עצמם.
מה שהשתנה ב50- השנים האחרונות הוא שיותר קשה להורים להשתמש בפחד כדי לשלוט בילדיהם. זה לא נראה טוב וגם בניגוד לעבר זה יכול לסבך אותך עם החוק אז פשוט משתמשים בכלי יותר מתוחכם ואפקטיבי באותה מידה – רגשי אשמה.

משפחה חדשה

מתי שהוא מגיע הרגע להתבגר. מתי שהוא יכול כל אדם לקחת אחריות על חייו, להסכים ליצור את העולם של עצמו ולהזמין לתוך עולמו ילד שהוא מתחייב לתת לו את אהבתו. מתי שהוא כשמסכימים להתבגר מגיע גם הרגע שאבא ואמא ימותו. כן שימותו.

לא באמת ימותו (למה לפגוע סתם?) אלא תפקידם כהורים הוא שאמור למות. במערכת יחסים שבה הורים רואים את האהבה שלהם לא כמו הירח – שנותן אור בתנאי שהגיע הזמן- אלא כמו השמש שלא משנה איך אנחנו מתנהגים וכמה אנחנו מזלזלים בה (קרם שיזוף וכו’) כל יום היא באה ומאירה ונותנת לנו את אהבתה בשפע צורות ויצורים, במערכת יחסים כזאת ברגע שהתבגרתי הורי משחררים אותי להיות ולתת ולבחור את מה שמתאים לי.
אם יצא שאבא או אמא הם כאלה אנשים שמעומק הלב אני בוחר בהם כשותפים לחיי, בגלל מי שהם ובגלל שכייף לנו ביחד, אז מצוין ואם זה לא כך אז אפשר פשוט להיפרד, הרי לכל אדם בוגר, גם לי וגם להורי יש המון אפשרויות טובות עם מי לחיות ועם מי לחגוג ואת מי באמת מתאים לי לשתף בחיים שלי.

המחשבה שילדים והורים צריכים לחיות ביחד וערבים זה לזה לנצח מקורה בתרבויות שבהם גם היה הכרח קיומי להישאר ביחד, גם קרבת בדם היתה באמת הבסיס היחידי לנאמנות של אנשים זה לזה וגם, יותר מהכל, לא היו הבדלים ממשיים בגישה לחים בין דור לדור.
היום יש להרבה מאיתנו אפשרות (וזה גדל וגדל כשבוחרים בזה בלי רגשי אשמה ) לחוות הרבה יותר פשטות וקבלה ומשפחתיות מאנשים שהולכים איתנו, חברים, שותפים מאשר עם הורינו ודודינו וסבינו. בטח כולכם מכירים את ההרגשה הזאת בכנס מישפחתי שדומה להרגשה בכנס מחזורים אחרי עשרים שנה “כן, עברנו משהו ביחד, יש זיכרונות, יש איזשהו קשר לא ברור, אבל מה לכל הרוחות אני בכלל עושה בכלל !?
נדמה לי שככל שמסכימים להדוף את תבנית השליטה, לא לקבל כמובן מאליו את רגשות האשמה ולא עסוקים בלהתחשב במגבלות של ההורים שלנו, כך גדלה ומתרחבת האפשרות לפנות מקום לאהבה בתוך מערכות היחסים המשפחתיות, וכך גם נפתחת לילדינו האפשרות לגדול באוירת משפחה שאולי לא כולם “משלנו” בתוכה אבל אף אחד שם לא מצפה מהם לשום דבר, וכל חיבק הוא חיבוק ואהבה שם היא משהו שפשוט נותנים.
תודה.

– עוד על הגישה תוכלו לקרוא בספר “הורות כמעשה ניסים”

כתיבת תגובה