חוק שימור הזעם

… גבר צעיר, על פניו מסכה, בידו סכין. מסיים את נאומו ועורף את ראשו של הגבר שלצידו…

יש לי משהו להגיד על זה….

כבר היו לנו בהיסטוריה לא מעט הוצאות להורג בכיכר העיר. אני לא חושב שהיתה הוצאה להורג עם כמות כזו של צופים. התגובה האינסטנקטיבית שלי היא “זה נורא, איך אפשר, חלאות אדם”…
אבל אחרי כמה נשימות עולה בי שאלה:

בשביל מה זה טוב?
ברור לי שאין בזה טוב לא לחותך ולא לנחתך. אבל אני שואל את עצמי למה אני ואת וכל המיליארדים שחיים בנחת בבתים מרופדים ונוחים רחוק כל כך מהגיהנום של תושבי החליפות האיסלאמית החדשה, למה הזוועה בעלת מיליאדי הצפיות מגיעה אלינו הביתה?
כיוון שעוד לא “איבדתי את זה” (כמצוין במייל הקודם ששלחתי לך) אני לא משלה את עצמי שיש תשובה אחת לשאלה הזאת. אבל מציע את התשובה הפרטית שלי :

אנחנו מקבלים הזדמנות קיצונית ומצמררת להיישיר מבט אל אופן פעולתו של “חוק שימור הזעם”.

ואולי כבר עכשיו עולה בך זעם, כי נדמה לך שאני הולך לתת קרקע פסיכולוגית חומלת ורוחניקית לטבח שעושים “דעאש” ביזידים או לטילים שמשגרים החמאס על בתים של אזרחים בישראל. אז נצור זעמך.
אני ממש לא בכיוון. משתי סיבות מקבילות :

א. יש רמות של זעם שכבר לא ניתן לטפל בהן. אפשר רק להתגונן מפניהם ואם אין ברירה להשמיד אותן.

ב. כשאין שאלה – גם אין תשובה. רוב הגברים שכבר בחרו ב”דרך הזעם” הדרך שמושתת על מאבק ללא פשרות באלו שנתפסים כגורמי הסבל שלי ( יהודים – אמריקאים – אוכלי בשר – שמאלנים – הומואים וכו’) ממש בטוחים שהם בחרו בדרך יצירתית ומקורית לשינוי גורלם. בשפה שלי – אין להם שאלה.

הכיוון שלי הוא שונה . אני מזמין אותך לראות כמה עובדות :

א. כל התנועות שהתהדרו בערכים נעלים וריפדו את דרכן אל ההצלחה או אל האבדון באיומים או     קללות או גוויות חתוכות לאלפים התקיימו בזכות המוני נערים/גברים צעירים זועמים.

ב. אם היו שם נערות/ נשים היה זה רק היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל.

ג. אם הובילו את זה גברים מבוגרים או אפילו זקנים  – היה להם את תפקיד האב וכוחם העצום נבע מיכולתם לספק לאותם נערים זועמים פורקן זמין אפקטיבי ומתמשך לזעמם…

חוק שימור הזעם אומר :
א. זעם שלא מכילים אותו לעולם לא כבה. הוא מחלחל אל מתחת לפני השטח ומחכה להזדמנות הנוחה להתפרץ מחדש. 
ב.לא ניתן להשמיד את הזעם אחרי שדוכא. ככל שמנסים להילחם/לשפוט/ לחנך/ להדחיק את הזעם כך הוא גדל. ממש כמו המפלצות המיתולוגיות שכל צואר שנחתך מצמיח שני ראשים חדשים. וכך הוא נשמר ומתחזק ומתעצם עוד ועוד.

וכייון שלא ניתן לרפא את הזעם של המוסלמים או היהודים או הנוצרים או ההינדים שכבר בחרו בדרך הזעם, כדאי בעיני להפנות את משאבינו לאותם ילדים זועמים שעדיין לא ויתרו. שעדיין מאמינים שהוריהם מסוגלים לאהוב אותם ולהכיל אותם גם כשהם כועסים וזועמים ותוקפנים. ובמיוחד את הילדים הבנים. אלה שזעמם הלא מטופל היה הדלק לכל המייזמים שותתי הדם בהיסטוריה.

כי הזעם הראשוני – זה שאיתו הכי קל למוסס את חוק שימור הזעם – הוא זה שמופנה על ידי ילד כלפי הוריו.
ובהרבה מקרים כשמדובר בנער זה הזעם כלפי אביו.

ההסכמה שלנו כהורים לאפשר את הזעם הזה, מאפשרת לילדינו להמשיך להתייחס לזעם כאל רגש קשה שמגיע, מציף, משתלט, מתבטא ומתפוגג.
ההסכמה שלי – גם כשאני נפגע – להמשיך להיות ה”מבוגר האחראי” זה שנמצא, זה שמסוגל לנשום לתוכו הכל, מאפשרת לי להגיד בבהירות את האמת שלי ברגע הנכון – כמה דקות או שעות אחרי הסערה ( למשל – “זה פוגע בי שאת ככה צורחת עלי – אל תעשי את זה”).
אבל לא כתגובה מיידית נוקשה ומבוהלת שנועדה למעשה לסלק מהבית רגשות שאני לא  מסוגל להתמודד איתם.

ועוד משהו קטן.
נכון שאני כותב כאן כמטפל וכמורה ומעולם לא הכניסו אותי למשרד הבטחון בקריה אבל אם יורשה לי…

כאן בארץ הזאת, בזמן הזה אנחנו – היהודים – בתפקיד המבוגר האחראי. זה לא היה ככה לפני מאה שנה וגם לא לפני ששים אבל עכשיו זה כבר אבוד. אנחנו החזקים. אנחנו השולטים. כמו כל אבא או אמא או מבוגר אחראי אחר – העובדה שאנחנו החזקים לא אומרת שאנחנו לא מפחדים ולא מאויימים ולא חלשים לפעמים.
אבל אנחנו – יותר משאר הדמויות בסרט המטורף הזה – יכולים לנהוג בגמישות ומתוך חופש בחירה. ככה זה.
כמו שאמרתי קודם – אל מול אלה שכבר בחרו בדרך הזעם צריך לפעול עכשיו. לפעמים בעורמה ולפעמים בכוח גלוי שיש לנו. אבל האשלייה שבה מחזיקים אותם גברים כבדי מבט בעמדות המפתח – האשליה שלפיה ניתן למגר זעם על ידי כוח היא אשלייה ילדית.
כי הכוח שלנו – כמו החרב שמונפת על המפלצת המיתולוגית –  מייצר בכל מכה עוד נערים זועמים שנלהבים ומסורים לאשליית הכוח המוחלט שהזעם מחולל. נערים זועמים שישמחו להחליף את אלה שנהרגו ושוב ושוב ושוב … עד אינסוף.

כשאני מצליח להיות ה”מבוגר האחראי ” בבית שלי, אני מסוגל לאפשר לילדה שלי הפגועה לכעוס ולזעום גם בלי להצדיק את מעשיה. כך הזעם שלה מקבל מקום בבית שלנו. כך הוא לא מצטבר בתוכה כמי תהום עכורים שמחכים לסדק שממנו יוכלו להתפרץ החוצה. ( בעניין שימור הזעם  כדאי לקרוא את “בראשית היה חינוך” של אליס מילר).

הזעם הוא רגש. לרגש אפשר להקשיב. כך הוא מקבל מקום בעולם. אני מאמין שאנחנו (המבוגר האחראי) יכולים למצוא דרך כלשהי לאותת לאותם מליוני נערים שעוד לא בחרו בדרך הזעם – שיש טעם לזעם שלהם.
לא למעשי הזוועה שנלווים לזעם. רק לזעם עצמו.

אולי אז יפוג תוקפו של חוק שימור הזעם והמפלצת בעלת אינסוף הראשים תתחיל לאבד מכוחה…

תודה על ההקשבה. להתראות בשמחה בכל צומת שנבחר!
שי

– עוד על הגישה תוכלו לקרוא בספר “הורות כמעשה ניסים”

כתיבת תגובה