הלבנה המתגעגעת לעתיד

קטע מתוך הספר "אשה יודעת"
בשם כל הילדים שנפשם מוזנחת
בשם כל הילדים שגופם הופקר
בשם כל הילדים שלמדו לוותר
בשם ילדים וילדות שקופים שהושארו לישון לבד לילה אחר לילה
בשם ילדים וילדות שהושארו לישון עם האויב לילה ועוד לילה
בשם כל הלבבות הקטנים והמתוקים שנבהלו והפכו להיות נוקשים
בשם כל מי שנעשה בו מעשה כשהיה קטן וחלש ולא יכול היה להגן על עצמו
בשם כל מי שרצה – והובל להאמין שרצונו לא חשוב
בשם כל מי שכבר שכח לשאות מבפנים – כי היה מוכרח להתאים כלפי חוץ
בשם כל הנשים שמעגלות פינות, מוותרות, מתפשרות, ומסכימות להתקפל אל מאחורי הקלעים כדי לפנות למישהו אחר את מרכז הבמה
בשם כל המבוגרים שהיו ילדים שחוו כאב, השפלה או ביזוי, ולמדו שתמימות, חשיפה ואמון רק מחריפים את הכאב
בשם כל אלו ועוד אני מכשפת את כישוף הזמן

להם אני מושיטה יד. להם אני מספרת שמה ששורף ומכלה מבפנים אינו הכאב. לא הפגישה שנפגעתם היא שמאכלת אתכם מבפנים. הבדידות שבכאב היא התהום שלמעמקיה נשאבתם. העובדה שנשארתם לבד עם הכאב היא מקור אובדנכם

לכם אני אומרת שעכשיו כבר אפשר לכשף את כישוף הזמן. אפשר ללכת אחורה, לילדים ולילדות שהיינו פעם, לתת להם יד, ולא לעזוב לעולם. אפשר ללחוש באוזנם את האמת, את המילים שהם כל כך ביקשו לשמוע, את מה שהיה רצוי שיאמר.

אפשר למתוח גשר תחת רגליהם, לתת להם תקווה, להעניק להם שברירים של געגוע לעתיד אחר. לשלשל חבל שבו יוכלו לאחוז ולטפס, ובעזרתו נשלה אותם מהמצולות. אפשר לתת לילדים שהיינו את ההבנה, את הידיעה שיש משהו אחר. שיש דרך. שאי שם בקצה הסיבוב, בסוף הדרך, מחכה להם מישהו – הם עצמם.

לפעמים כשעושים כישופים חוצי זמנים, הולכים אל ילדה מפעם-פעם, לוחשים משהו באוזנה, או מראים לה דרך, או שותלים בה איזו הבנה או תקווה או אמונה בימים ההם, כדי לעזור לה להגיע לזמן הזה.

בעצם כבר הגענו לזמן הזה ובאמתחתנו כישוף שנעשה פעם-פעם, כשאשה אחת הלכה אחורה אל הילדה שהיתה, ולחשה לה משהו שעזר לה להגיע לזמן הזה, שבו יש אשה, שפעם היתה ילדה, שמישהי לחשה לה.

כמו הלבנה המתמלאת ופוחתת בכל חודש מחדש, ככה גם הכישופים. ככה נשים. יכולות לנוע במעגלים גדולים אל עבר רחוק ואל עתיד נסתר מעין.

לנוע בתוך האפלה
אל מחוזות של בלבול
להאיר שם בעדינות וברכות
אורות של ריפוי
ניצוצות של חמלה וחסד

עמ' 60

לרכישת הספר –  לחצי כאן

כתיבת תגובה