החוזה הראשוני

פרק מתוך הספר "הורות כמעשה ניסים"

באתי לקחת את אלי בתי מבית של חברה מהגן, כמו שסוכם, בשש וחצי – "אבל אבא, אנחנו באמצע הסרט!"

מה עושים? אני צריך לקחת אותה ולהספיק לנסוע משם לקחת את נעם בתי הגדולה מהמקהלה, שזה רחוק, ואני לא רוצה שנעם תחכה לבד במגרש החנייה בחושך.

אז עצרנו את הסרט ודיברנו. אלי היתה ממש מרותקת למסך, אבל הסכימה לראות עוד קטע אחד ולבוא. אני דיברתי עם אמהּ של החברה במטבח, וכשהבנתי שהקטע הסתיים, זינקתי לסלון ואלי קמה מעט בקושי אבל בהסכמה ברורה, והתחלנו לנוע לכיוון המכונית. ופתאום, כמה צעדים אחרי דלת הבית ולפני דלת המכונית, נגלה לפני מראה מופלא… לול תרנגולות. עם תרנגולות ערביות. ואני הרי חובב תרנגולות, וכמעט בכל הבתים שהיו לנו הסתובבו תרנגולות בחצר, ודווקא עכשיו בבית שקנינו אין תרנגולות. אכן תמונות קשות. נעצרתי לשיחת תרנגולנים עם אביה של החברה שבדיוק חזר. איפה קנה אותן, כמה ביצים נותנות ליום, האם יש נמיות או אין נמיות שטורפות תרנגולות בסביבה, שיחה מוכרת ומרתקת שנושאיה ידועים ומרתקים אותי.

ואותו.

וזהו.

אלי מתחילה לסמן לי ביד בעדינות לכיוון המכונית. אני, כולי שקוע בשיחה, מסמן לה "רק רגע". אלי מחכה עוד דקה ואז מתחילה לדבר. "נו כבר, אבא, בוא נלך כבר." אני מרגיש מקופח. חושב לעצמי, "למה היא לחוצה כל כך? בסך הכל רציתי להחליף כמה מילים, איזה נודניקית." ובקול רם אומר לה בנימוס מזויף, "עוד דקה אלי, רק עוד דקה."

והשיחה מתגלגלת להבדלים שבין תרנגולות מלול תעשייתי לתרנגולות חופשיות, לאופן שבו הן מגנות על אפרוחיהן, באמת תגליות מרעישות התגלו ובעיצומה של שיחה כל כך מרגשת אני מתחיל להרגיש דחיפות עזות במותניי, אלי מנסה בכל כוחה לדחוף אותי לכיוון המכונית, ואני מתעצבן יותר ויותר, אבל לא נעים, הרי אני אבא נאור וקשוב וגם מנחה קבוצות הורים וכותב ספר על הורות…

לעצמי בלב אמרתי, "אני כבר אכנס בה באוטו," ובקול מתנצל לאבא של החברה מהגן, בעל התרנגולות, אמרתי, "טוב, באמת צריך כבר לנסוע לקחת את הגדולה, אז להתראות." ואנחנו נעים לכיוון האוטו ואני זועם ומתוסכל, מתיישב במכונית, כמעט ומוציא עליה את מנת החינוך שהרוויחה ביושר: "למה את לא נותנת לי לדבר? אז תחכי קצת, מה יקרה לך? או שתשבי ליד המכונית לרגע!" ופתאום אני מבין מה קרה כאן. הרי אני חתמתי עם אלי על חוזה שאני יזמתי ואני יצרתי. בחוזה הזה כתוב מהצד שלי: אני אחכה שיסתיים עוד פרק מהסרט, ואז ניסע מכאן לקחת את נעם.

מהצד שלה כתוב: אני אראה רק עוד פרק אחד ולא את הסרט כולו, ואז ניסע מכאן לקחת את נעם. היא הקשיבה לי, הסכימה לחוזה שלא ממש תאם את צרכיה, ופעלה לפיו. אני חתמתי איתה על החוזה, ובשנייה שנתקלתי בתרנגולת אדומה זקנה וצולעת, הפרתי אותו בגסות, התעלמתי לחלוטין מההתחייבות שלי כלפיה ומרגשותיה. כשאלי סימנה לי לעבר המכונית וניסתה להפסיק את השיחה ואחר כך לדחוף אותי לאוטו, היא בסך הכל ניסתה בכל דרך שהיתה לה להזכיר לי את הצד שלי בחוזה, להחזיר אותי לברית שבינינו, לחוזה שחתמנו. כשהתנעתי את האוטו והתחלנו לנסוע כבר קצת התביישתי בכל הדרמה הזאת שיצרתי ובהאשמות שהטחתי בה בליבי. ביקשתי ממנה סליחה על שהתעלמתי ממה שסיכמנו. היא אמרה שהיא סולחת.

הרבה מאוד קשיים ועימותים גלויים וסמויים בין ילדים להוריהם מקורם העמוק הוא הפרות חוזה מצד ההורים.

ברוב המקרים המבוגרים בכלל לא שמים לב לזה והילדים כל כך המומים שלא מצליחים להתמודד עם זה. לדוגמא אותו ערב שבו האבא בא לשחק עם ילדו בן השש ושלושת חבריו ומשתולל איתם בפראות ובחופשיות וכולם נהנים, עד שהילד שלו באותה פראות וחופשיות מעיף על אבא נעל, מה שמשתלב יפה מאוד בחוזה, באופי המשחק שהאב יזם. אבל האב פתאום נסגר, נעלב ונוזף בנוקשות בילדו, "תראה מה עשית! למה אתה לא נזהר! לא כיף לשחק איתך!"

אבל את סיפור החוזה והתרנגולות הבאתי כאן דווקא כדי להבהיר את אופיו של החוזה העמוק, התת-קרקעי, שעליו חתמנו עם ילדינו עוד לפני שנולדו. בחוזה הזה יש שני צדדים לא שווים. אנחנו ההורים, מתוך שבחרנו או הסכמנו להיות הורים, בעצם אמרנו, "אני מתחייב לאהוב אותך, ילדי. מתחייב להיות הקרקע לצמיחתך, ומתחייב להיענות לכל אחת משבע בקשות העומק שלך." ילדינו, מעצם העובדה שהסכימו לבוא דווקא אלינו, אמרו, "אני מפקיד את חיי בידיך. אני מפנה אליך את שבע בקשות העומק שלי ומוותר על כל מקור אחר למימוש הבקשות האלה."

זהו החוזה הראשוני. בדיוק כמו שאלי ניסתה להזכיר לי את חלקי בחוזה, כך עושים כל הילדים עם כל ההורים. ברגע שילד מרגיש שהוריו מתעלמים מחלקם בחוזה, מההתחייבות שלהם להיענות לאחת משבע בקשות העומק שלו, הוא מתחיל להשתמש בכל האמצעים שיש בידיו כדי להזכיר להם. בהתחלה בעדינות. ברמזים שמשתלבים יפה בחיים. זהו שלב הבקשה ביחסים. אחר כך, בשלב הדרישה, כבר אין יותר מקום לעדינות. כמו שאין טעם לנסות להעיר אדם שישן שינה כבדה בליטופים עדינים. בשלב הזה ילדים עוברים לנחישות רבה יותר ויותר, ובצורה קשה יותר ויותר. על ידי כל מיני הפרעות, התנהגויות מעצבנות, מחלות והרגלים לא נעימים, הם מנסים לאותת להוריהם שהחוזה הראשוני הופר.

צורת התקשורת הזו, שפת הקשיים שבה משתמשים ילדינו, נראית לפעמים מעיקה, מסובכת וחסרת סיכוי, אך זוהי הדרך היחידה שיש לילדינו להזכיר לנו שנחתם כאן חוזה. שהם הצד החלש בחוזה. שאין להם אפשרות לקיים אותו לבד, שאין להם שום דרך לכפות עלינו שנקיים את חלקנו ואין שום בית משפט שיכול להתגייס לטובתם ולחייב אותנו להתעורר ולהיענות. לילדינו אין גם שום אפשרות, מרגע שהגיעו אלינו, להפר את חלקם בחוזה, וכל שנותר להם הוא לעשות הכל כדי שאנחנו ניזכר בחוזה האישי שאותו יזמנו, שעליו חתמנו במודע או שלא במודע מרגע שהפכנו להוריהם. כל האיתותים המעצבנים האלה בסך הכל נועדו לאפשר לנו להיזכר בחוזה שנולד מאהבה, ולבחור בו מחדש. מרוב שאנחנו אוהבים אותם.

למעוניינים לקנות את הספר, אפשר לעשות זאת כאן –

"הורות כמעשה ניסים"

כתיבת תגובה