הבלבול כמפתח להורות בוגרת

אבל מה לעשות?
מה לעשות תכל'ס?! לתת לו כל מה שהוא רוצה? להחליט עליה? לחגור אותה בחגורת בטיחות גם כשהיא צורחת? וכשהוא לא רוצה ללכת לחוג, ואני יודע שזה נכון וטוב לו, מה לעשות? לוותר, להרפות, או להחליט בשבילו? לתת להם לשחק עד שיתמוטטו מעיפות, או 'לחתוך' בנחישות ולהשכיב לישון 'בזמן'? מה לעשות?! להציב גבולות? לשחרר ולזרום? לדעת בשבילם? לסמוםך עליהם? להנהיג? להקשיב? מה לעשות?!?!?!?"

אני מאוד מבין ומזדהה עם השאלה הזאת – "מה לעשות" ככפתור מצוקה – אבל מעדיף לשאול שאלה אחרת. לא מה לעשות אלא מי להיות.

השאלה "מה לעשות?" היא כמו יד שמגששת באפלה, מחפשת אחיזה, מחפשת משהו במנהרה החשוכה שייתן כיוון שיעזור לצאת אל האור, אל הפתרון, אל ההתנהלות הפשוטה שאין בה דילמות ואין בה צמיחה, שיש בה תשובות טובות ומוכנות לשליפה לכל שאלה בחיינו.

כשאנחנו שואלים "מה לעשות?" אנחנו הופכים את עצמנו לשואב אבק שמחפש באובססיביות את הוראות ההפעלה של עצמו. אנחנו הופכים גם את ילדנו למין תשבץ שיש לו פתרון אחד וכל מה שצריך זה להציץ בדף הפתרונות ולגמור עם זה.

השאלה "מה לעשות?" מגיעה מהאשליה שלתוכה נולדנו, שבתוכה חיים כבר אלפי שנים אנשים מבוגרים שהם בעצם ילדים שמבקשים לקבל תשובות מוכנות מבחוץ. שרגילים מגיל צעיר להדחיק ולשכוח את התשובות האישיות הכל כך מדויקות וכל כך מיוחדות שלהם. שרגילים לחפש את האמת שם בחוץ ולמעלה אצל המבוגר האחראי שלקח לעצמו תפקיד של "יודע-כל", דורות על גבי דורות של אנשים שממש נראים מבוגרים בגופם, אבל כל הזמן מקטינים את עצמם ביחס לאלוהים שיודע בשבילם מה נכון, ביחס לאבא שלהם, לכומר שלהם, לרבי שלהם, לאהוב, למטפל, לגורו, לאישה שלהם, לאח הגדול והמצליח, לכל מי שנתפס כבעל כוח גדול יותר או קירבה גדולה יותר אל האמת.

האשלייה שיש אמת ברורה בחוץ ורק צריך לגלות אותה ולדבוק בה,
משתלבת מצוין עם האשליה שיש חוקים או גבולות שתמיד נכונים ותמיד כדאי להציב. או להקנות.
שתי האשליות האלה משתלבות מצוין עם האשליה שילדים צריכים שיציבו להם גבולות.

שלוש האשליות האלה, כמו שלושת הדובים שזהבה (מעניין איזו תסמונת היו מאבחנים אצלה כיום?) חסרת הגבולות השתלטה להם על הבית, משתלבות מצוין בעולם המבוגרים שבו אני חיים, עולם שבו מצד אחד לרוב האנשים ממש לא ברור מי הם ומה הם עושים כאן, ומצד שני כולם מחפשים משהו להיאחז בו – משהו חומרי, שיטתי, תכל'סי – כדי לשרוד נפשית.

להתבלבל זה משהו חדש.
לאפשר לעצמנו להיות במבוכה כהורים, זו מנהיגות מסוג חדש. אנושית, לא נשגבת. לא מושלמת. מבחינת ילדינו, ההסכמה שלנו להנהיג את חיינו וחייהם מספיקה. מבחינתנו זה אומר בהרבה מקרים להיות מנהיגים גם כשאין לנו מושג מה לעשות. להיות מנהיג בעצם הקיום שלי ולא רק בפעולות שלי. לא רק כשכולם בוטחים ומאמינים בי.

לא לדעת, ואז לשאול ושוב לא לדעת, ובהמשך הדרך למצוא את התשובות הפרטיות שלנו, זה תהליך שנראה שברירי. לאפשר לעצמנו לשנות את התשובות ואת האמיתות משבוע לשבוע, לאפשר לעצמנו להקשיב בכל יום חדש לאמיתות החדשות שילדינו מביאים לחיינו, זה משהו שלא לימדו אותנו. זה מצב שבו אין לנו על מי לסמוך מלבד האב או האם שאנחנו. לא בשמיים אלא כאן, על פני האדמה.

כתיבת תגובה