גיל ההתבגרות שלך

כמה מילים כבר נכתבו על הבלתי-אפשריות של להיות אמא. מאיפה שלא תהפכי את זה את מוכתרת להיות מלכת העולם וכמעט באותה נשימה (או לפחות כמה שנים אחרי זה) את מודחת מתפקידך זה. הפרדוקס הבלתי נסבל של זאת שנותנת חיים, שמאפשרת קיום (פיסי ורגשי), וזאת שכובלת מעצם קיומה, שחבל הטבור הנשמתי שהזין כל כך הרבה כאב ושמחה הופך להיות זה שמצר את צעדיהם של ילדיך. ומבלי משים את הופכת להיות מודל. להצלחות ולכשלונות. לזיוף ולאמת. את הופכת להיות זאת שביחס אליה נבנים חיים חדשים. את הופכת להיות זאת שביחס אליה נוצרת זהות חדשה.

  • האם את חיה את חיי ילדייך?
  • האם יש לך חיים משלך?
  • האם הקיום שלך תלוי בקיומם?
  • האם הרגשתך הטובה תלויה בשביעות רצונם?

איך לא?
ובעצם – איך כן…

בואי ואגלה לך סוד – זה לא רק הילדים שמשתחררים בהתבגרם מהסמביוזה, זה לא רק הם שיוצרים לעצמם חיים מופרדים מחייך. זאת גם את. שמנתקת בכאב ובעדינות את שאריות הטבור שדבקו בנשמתך.

כדי להפוך אותך למופרדת מהם.
כדי להפוך להיות ראויה למבטם בגובה עיניך.

ולמרות שתמיד (גם) תחיי את חייהם, אולי תבחרי (גם) לחיות את חייך. כדי שתהיה מי שתוכל לפגוש אותם – זקופה, שקטה ובוטחת – ולהביט בגובה העיניים בנשים ובגברים שגדלו פעם בתוך גופך, והפכו למה שאיחלת להם בהיוולדם – יצורים חופשיים, בלתי תלויים, שאינם חיים את חייך.

ברוכה הבאה
הגעת לגיל ההתבגרות
שלך.

אל תתבלבלי לחשוב ש”גיל ההתבגרות זאת תקופה קשה” כי הילדים שלך עושים ככה או לא עושים אחרת. גיל ההתבגרות הוא שלנו, ההורים, ואנחנו יכולות (אם נבחר) להתבגר ולהשתנות ולשחרר ולבחור ולעשות כל מה שרק נוכל כדי שההפרדה לא תייצר ניתוק אלא קירבה של בחירה מחדש, של אנשים שוים. מפגש אמיתי ומרגש – בגובה העיניים.

דמעותייך וצחוקך יובילו אותך בחזרה בדרכך אליך.

כתיבת תגובה