"גברת לאן את הולכת?"

"בואי", הוא אומר במבטא רוסי כבד, "תחזיקי אותה רגע, צ'יק צ'ק אני שובר ואנחנו מחברים מחדש".

הדובר הוא רופא. הילדה שהוא רוצה לשבור לה את היד בת 5, זאת הבת שלי. וזה סיפור אמיתי מדאון טאון נתניה מלפני כ 15 שנה. (כי העצם של היד שנשברה וגובסה התאחתה בצורה לא טובה, ובביקורת אחרי צילום רנטגן גילו שצריך לשבור ולגבס מחדש).

מה הייתם עושים?

מה אתם עושים כשצריך "להחזיק רגע" כדי לנעוץ מחט של בדיקה או אינפוזיה, או לטפל בשיניים, או לתת תרופה ממש חשובה? וכדי לחגור באוטו? וכדי להפריד ילדים שרבים? או כדי להחליף חיתול לילד סרבן? או סתם להזיז כדי שאיזה כוס לא תשבר או תיפול?

עד כמה (בקלות או בכאב) אנחנו משתמשים בכח שלנו על הילדים שלנו?

אני בטוחה שאם היינו שומעים את הקולות של ההורים שעונים על השאלות האלו היינו מקבלים אלפי תשובות שונות. היו כאלו שהיו מצדיקים "מה זאת אומרת, אם צריך לתת תרופה אני מחזיק בכח" היו כאלו שהיה ברור להם מתי אין ברירה ומתי דווקא יש והיו כאלו שהיו אשמים או מאשימים. היינו מקבלים ספקטרום מטורף של תשובות שונות מהותית ואנרגתית.

האם אי פעם פגעו בכם לטובתם?
האם הוריכם פגעו בכם לטובתכם?
האם גם כשזה קרה חשבתם או הרגשתם שזה לטובתכם?

היום יום זכויות הילד הבינלאומי. זה יום חשוב. אבל עם כל הכבוד לאו"ם – אף ילד בריא לא יסכים להקשיב למורה או שוטר או אפילו לנציג האו"ם שיבוא להגן עליו מפני הוריו. כי ילד חייב להרחיק מעצמו את המחשבה שאבא ואמא לא באמת אוהבים אותו. גם כשהם נלחמים בו, גם כשהם משתילים בו את התחושה שמשהו לא בסדר בו, גם כשהוא מרגיש שכדי להיות אהוב עליו להשתנות.

אז הנה ההצעה – הילדים שלנו קטנים מאיתנו בוותק שלהם בגלגול הזה, וגם קטנים בגופם. נשמתם לא גדולה או קטנה מנשמתנו. ואנחנו, עד כמה שניתן, נשתמש בכח שלנו לא כדי לשלוט או לחנך או לתקן או כדי לקחת – אלא רק ובעיקר כדי לתת.

ובכל פעם שלא עשינו את זה – התבלבלנו. ובכל פעם ששמנו לב שהשתמשנו לרעה בכח שלנו – נחזור בחזרה הביתה. למקום שבו אפשר לבחור במה אנחנו מאמינים. בכל פעם מחדש לבחון – מתי זה שימוש לרעה. מקום של לימוד והתבוננות וצניעות וגמישות – מקום של הלב.

אנחנו יכולים להשתמש בכח שלנו כדי לתת ולהזין ולא כדי לקחת ולעצב. יכולים לוותר על האנדרטאות ועל מאבקי הכח על מנת להקשיב ולרפא.

וסוף הסיפור – היא הסתכלה בי במבט מבועת ורק אמרה בקול קטן מאד "אמא". ואני אמרתי "בואי!" ונתתי לה יד וקמנו שתינו. והרופא אמר "גברת לאן את הולכת?" ואני אמרתי (בעיקר לה, אבל גם לו) "אנחנו הולכות מכאן". והמבט המבועת שלה התחלף במבט המופתע שלו, והוא צעק אחרינו "זה באחריותך מה שאת עושה.. היד שלה תהיה עקומה!" ועוד כל מיני מילים שלא שמענו כבר כי התרחקנו.

לצערי הרב באמת נאלצו לשבור ולגבס מחדש. אבל זה נעשה בבית חולים בהרדמה מלאה וללא כאב.

יום זכויות הילד הבינלאומי 2016

כתיבת תגובה