איך עושים ניסים ?

לפני 20 שנים ילדתי את ילדתי הראשונה

קדמו לזה כמה שנים של נסיונות שונים ומשונים להיות בהריון.
רפואות אליל מוזרות, צמחים, דיקורים, אדים ישירים לפתחים, סימנים כחולים של כוסות רוח, נסיעות מוזרות ומתישות לדרום תל אביב, הבנות, עוד הבנות, תיקשורים, ועוד הרבה שאני כבר לא זוכרת. עד שהתייאשתי והלכתי לפרופסור מומחה אחד, סופר טורבו פרופסור, קונבנציונלי להחריד, 700 שח לביקור (לפני 20 שנה…) שעשה את כל הבדיקות וכל האולטרסאונדים והוכיח (מדעית) בצורה חד משמעית ובלתי ניתנת לעירעור – ש"אין לך שום סיכוי להיות בהריון ללא הורמונים והפריית מבחנה". עד היום אני זוכרת את שם הסינדרום שאספתי לי כרכוש יקר ערך.

אז – עם עובדות לא מתווכחים. האמנתי לו. האמנתי שאין לי סיכוי להיות בהריון בלי כל זה ושיחררתי. בחרתי ללכת בדרך הזו, של ההורמונים, של הבדיקות, של המחטים שנכנסות לורידים והשטרונגולים של האולטרסאונד שנכנסים בפתחים אחרים…

בחרתי ללכת בדרך הזו, אבל רק שנייה לפני, רק לרגע, אסע לסיני, ככה סתם, כמו בן אדם רגיל, לפני שמתחיל הסחרור.

ושם בסיני, העזתי לראשונה, להכנס ברוחי עמוק עמוק לתוך הרחם והשחלות ולעשות שם את הריפוי שרק אני יכולתי לעשות. שם העזתי לקחת אחריות מלאה על בריאותי. על הבראתי. שם הסכמתי לדעת עלי ועל גופי. שם הפסקתי להסכים "שיידעו עלי".

וחזרתי מסיני בהריון.

כשהבנתי שהנס התרחש – חזרתי לפרופסור וביקשתי שיסביר – "איך יכול להיות? איך אני בהריון? הלא כל כך טוב ידעת להסביר את המחלה, כל כך נחרץ היית, עכשיו תסביר לי בבקשה את הבריאות, את ההריון, מה קרה לסינדרום?".

ואדון פרופסור אמר – זה נס! כי את המחלה ידע להסביר יפה מאד. ואת הריפוי – ממש לא. הוא לא ידע, אדון פרופסור, איך עושים ניסים. לא לימדו אותו באוניברסיטה ובחדרי הניתוח והלידה שנס הוא אהבה בפעולה.

איפה נמצא הידע על בריאות? על הבראה?, על הדרך הנשית הזאת, שמחברת גוף לנפש, שמנקה טראומות, שמשיבה כוחות, על הלידות שלא מתרחשות בשכיבה על הגב ועם משכחי כאבים, על החיבור עם הנשמה של התינוק שגדל בתוך בפנים, על החיבור הבלתי אמצעי לאלוהים, לאלוהות, לאלה?

קיים קול נשי (ולא רק של נשים) שהוא עמוק ועוצמתי, שהוא חכם ורגיש שלא מסכים יותר שיידעו עליו ורוצה מאד שיידעו אותו. כשאנחנו מקשיבות ומקשיבים לו – הכח שלנו נשאר אצלנו, אנחנו לא מסכימים לאף אחד ולאף אחת לדעת מה טוב לנו.

וכך אנחנו מקיימים ניסים אישיים, ניסים שהם אהבה בפעולה.
____________
אני משתדלת לחיות את הנס הזה. משתדלת לקיים את היצירה שהיא אהבה בפעולה. גם כשמתרסקת, גם כשמתפרקת – יום ועוד יום בלי לעזוב את היד, יום ועוד יום להרוות את נשמתי בטוב. משתדלת שבסופו של דבר, מי שפוגש אותי (ישירות, או בספרים, או במילים) – יאהב את עצמו יותר.

חג אורות שמח!

כתיבת תגובה