איך זה שכוכב אחד מעז – אשליית הגבולות

למה אנחנו מתעסקים כל כך הרבה בהקניית גבולות לילדינו?
מדוע אנחנו כל כך מפחדים מזה שהם יהיו חופשיים באמת?

* * *
כמו שטיפת כלים בסוף כל ארוחה, כמו הסוף הטוב הבלתי נמנע בסרטי וולט דיסני, מתישהו בכל שיחה על הורות תמיד מגיעה השאלה: ומה עם גבולות? מה עם הסמכות ההורית? אין מקום להציב להם גבולות, להקנות להם ערכים?

השאלה הזאת בדרך כלל משתקת. איכשהו מייד כשמגיעה השאלה ויחד איתה הטון הנוקשה והמרוחק שמתלווה אליה (תנסי להגיד “ומה עם הגבולות ” באהבה וברוך, נראה אותך) אני מרגיש לא בסדר ושמישהו כועס עלי. שוב שכחתי את הגבולות. שוב הגזמתי במשהו. כנראה.

וחבל שאני נלחץ כל כך, כי יש באמת עניין מאד גדול עם גבולות. וילדים. והורים. רק שהעניין הזה שנוהגים לקרוא לו “גבולות” הוא בעצם עניין עם שליטה. יש לנו צורך לשלוט בילדינו. הצורך שלנו לשלוט בילדינו מקורו בפחד. מדובר בפחד שלנו מאיבוד שליטה. הפחד מחופש.

במשך אלפי שנים נבנתה חומה עבה בין ילדים להוריהם. חומה של אמונות ותפיסות מקובלות. מכוח התפיסות האלה, שהן למעשה אשליות שעוברות מדור לדור, אנחנו ממשיכים להכתיב לילדינו במקום פשוט להקשיב להם. “הורות כמעשה ניסים” אינה המלצה לצורת התנהלות נכונה עם ילדים אלא הזמנה להקשבה מסוג חדש לעצמנו ולילדינו. כדי לאפשר הקשבה כזאת יש צורך להסיר את “מסך האשליות”. במאמר הקודם עסקתי באשליה שעלינו לחנך את ילדינו. הפעם ניגע באשליה שעלינו להקנות להם גבולות.

האשה והנחש

הפחד הושרש וטופח אלפי שנים. דוגמא אחת טובה היא סיפור גן עדן. אלוהים מוכן לתת לאדם וחווה הכל ובלבד שלא יתקרבו לעץ הדעת טוב ורע. פרי העץ יפקח את עיניהם. יאפשר להם לדעת בעצמם מה טוב להם ומה רע להם, יאפשר להם את חופש המחשבה וחופש היצירה, יהפוך אותם לבוגרים, לכאלה שלא זקוקים לא לאמא ולא לאבא ולא לאלוהים בשביל לדעת מה טוב להם.

ואת זה לא רוצה אלוהים וכמובן לא רוצים אלה שיצרו את המיתוס הזה וגם לא אלה שממשיכים לתחזק ולהפיץ אותו אלפי שנים.

ואז מגיע הנחש. רוצים שנחשוב שהרוע והחלקלקות שמאפיינים את הנחש מאפיינים

את כל מי שקורא לנו לחופש המחשבה, כל מי שמציע לנו שחרור מוחלט. והאשה, שכמו היום גם אז היתה קרובה יותר לחוש את האמת, את היופי שבחופש הבחירה, מקשיבה לנחש ומזמינה את הגבר שלה (כמו בהרבה משפחות היום) לראות שהכל בידינו והכל אפשרי לנו. כך גם האשה, ובמיוחד אשה שמקשיבה לעצמה. כך גדל ומתעצם הפחד מחופש ומתחזקת הדחייה מכל מי שמסמל חופש, מכל מי שקורא לנו לקחת לידינו את אותה זכות מולדת לדעת מה טוב לנו, לחוש מה מתאים לנו בכל רגע, ליצור את הגבולות שלנו, לבחור בחופשיות ולהיות הבוראים הכל-יכולים של חיינו ושל עולמנו.

כוחו של עכבר

זהו מקור הקסם שבמשחקי המחשב. חוזר ילד הביתה. הוא בן 8. מ-7 בבוקר מנהלים אותו ואומרים לו מה לעשות. הוא כמו דמות במשחק שמישהו אחר מנהל, על פי חוקים שהוא לא ממש מבין. לקום מוקדם, לאכול מה שבריא (בעיני אמא) להתלבש מהר ולרוץ לאוטובוס (עם כל מיני ילדים שמפחידים אותו) בשביל להגיע בזמן לשיעור (עם מורה שהוא לא מרגיש שבכלל רואה אותו) ולהתרכז במילים ומספרים (שלא באמת מעניינים אותו) ולהתמקד ולהצליח להתקדם (בקצב שמישהו אחר קבע) כדי להצליח (בעיני אבא ואמא והמורה). ואז הוא מגיע הביתה. מתיישב מול מסך הטלוויזיה. קצת מנוחה. במשחק הזה לפחות יש דמויות שהם לא הוא. והוא יכול להיחלץ מהמשחק המטורף ואפילו השלט בידו. אפשר להעביר ערוץ (אם אבא לא בדיוק חייב לראות חדשות). ואחרי קצת מנוחה מתחילים החיים האמיתיים. אותו חופש בחירה שלשמו הגיע לעולם. אותה זכות מולדת לחוש שאני המרכז, שאני היוצר של החיים שלי. הנה האפשרות שלו להחזיר לעצמו את אדמותיו, כמו האיכרים שנישלו את האצילים במהפכה הצרפתית, הוא נמשך בהתרגשות אל המחשב. היד נדבקת לעכבר והמשחק האמיתי מתחיל.

“כאן אני שולט, כאן אני החזק. אני מרים ומפיל, אני מלביש את הגיבורים, אני הורג את הרעים, אני קובע את העלילה. כשאני טוב אני מנצח, כאן ברור מה זה הצלחה ולמה היא חשובה לי”.

האם לילד שלך יש הרגשה שחייו בידיו? האם גם כאן השליטה חשובה לך יותר מתחושת החופש? אולי זה לא מועיל כל כך להגביר את השליטה ולהקציב לו שעות טלוויזיה ושעות מחשב. אולי זה אפילו מזיק לחזור שוב ושוב על המנטרות המקובלות, “הטלוויזיה משחיתה את ילדינו”, “הם מכורים למחשב”, “איפה הימים שרצנו ברחוב עם כדור סמרטוטים ולא רצינו להיכנס הביתה”. אולי עדיף לשאול את עצמך אם הילד שלך מרגיש חופשי ומיוחד בבית שלך? האם שם בסלון איפה שרוטנים כל הזמן שיעזוב כבר את המחשב יש מישהו ששם לב אליו באמת? לא כפונקציה בבית. לא כמישהו שצריך להאכיל או לחנך או להשכיב לישון בזמן, אלא כאדם שלם. ילדינו אומרים: “אני אחוש בזה. כששם בסלון ישבו אבא ואמא שבאמת רואים אותי, שהרצונות והצרכים שלי מעניינים אותם, מרגשים אותם, אני ארגיש בזה ואמצא את הדרך להתנתק מהעכבר ולהגיע לסלון”.

אותו פחד שיש למנהיגים מחופש מחשבה של אנשיהם, אותו פחד שיש לכל מיני מורים מתלמידים שמרשים לעצמם לשאול שאלות קשות, להטיל ספק במורה, לחשוב באופן עצמאי, אותו פחד שיש לאלים מפני בני אנוש שמעוניינים באלים אחרים או שמרשים לעצמם לחשוב שהם שלמים, שהם יודעים את האמת , בני אנוש ש”חושבים שהם אלוהים”. זהו אותו הפחד שבגללו האל הטוב בתרבויות העבר נותן לבני האדם לבנות את מגדלי בבל שלהם, רק כדי שיחרבו אותם וילמדו מי כאן הבוס. מתוך הפחד הזה הוא מאפשר לדדלוס ואיקרוס לבנות כנפיים ולעוף אל על, מאפשר להם לטעום את טעם האוויר החופשי רק כדי שיתרסקו, ובאובדנם ילמדו אותנו את ה”שיעור”: יש מי שלמעלה ויש מי שלמטה. יש מי שנועד להמריא ויש מי שיכול רק לחלום על זה. יש מי שטועם את טעם החופש ויש מי שיכול רק להשתוקק אליו.

חופש מוחלט = הרס?

הפחד של הורים מילדים חופשיים בא מאותה החבילה. ורוב ההורים לא באמת רוצים שילדיהם יהיו חופשיים.

כשאני מנסה למנוע חופש מבנותיי אני לא עושה את זה מתוך רצון לדכא אותן. אני עושה את זה פשוט מתוך הרגל. מתוך תבנית מחשבה שהפנמתי פעם, כשהייתי ילד. אותה תבנית שתרבותנו צמחה על ברכיה.

התבנית אומרת : חופש מוחלט = הרס.

אסור להגזים בלהרשות לעצמנו, אסור לתת לניצוץ החופשי ומלא העצמה שבתוכי להתגלות במלואו, לרקד, להתרחב ולהתבטא בכל הדרו. צריך ללמוד את הגבולות ולהתאים את עצמי אליהם. יותר חשוב ללמוד כמה אני מוגבל וכמה המציאות מוגבלת מאשר לחוות וללמוד כמה אני מופלא וחופשי וכל יכול וכמה המציאות היא אינסופית, רוויה בחופש ובמתנות.

ברוב המקרים כשנבוא לאדם במשבר ונציע לו שיש פתרון פשוט ומיידי למצבו הוא יסלק אותנו בתואנה ש”זה הרבה יותר מורכב”. אם אבוא ואציע לך חופש עכשיו, מה תגיד?

תנסה לבוא לחבריך ולהציע להם שהכל פתוח, שהם בעצם חופשיים לחגוג את מי שהם כבר עכשיו. בדרך כלל הם יסלקו אותך מכל המדרגות בהסברים מלומדים ועם ביבליוגרפיה מפוארת רק כדי להמשיך ולדבוק באמונה ש”החיים קשים”, “יהיה אבל בסוף נצליח”, “מה שבא בקלות באותה קלות ייעלם”, “מי שאומר לך שהחיים טובים כנראה מנסה למכור לך משהו …”, ” אין טוב בלי רע”, וכן הלאה.

אולי ממש עכשיו, בעוד המילים שלי נוגעות בך, כבר מתחיל להדהד לך במוח “הנה עוד שרלטן שמנסה למכור לי הארה ללא מאמץ, אני לא אוכל את זה, הדברים הרבה יותר עמוקים ומורכבים…”. זאת תגובה כל כך מובנת. היא מרגישה מאוד אחראית וחכמה בדיוק כמו שכל אבא שמחנך את בנו ומקנה לו גבולות נשמע כל כך חכם ואחראי.

אין. אין גבול

זה פחות או יותר סדר הדברים:

אלף – הוטבע בנו עמוק עמוק שחופש הוא מסוכן.

בית – אנו מביטים בילדינו ורואים את ניצוץ החופש בעיניהם.

גימל -אנו מתמלאים חרדה.

חרדה מכך שהם פשוט ירשו לעצמם להתענג על פרי עץ הדעת, ופשוט יהיו בחופשיות גמורה מי שהם באמת. ולמה חרדה? כי החופש שלהם מהדהד בתוכנו. הוא כמו קורא לנו, מפתה אותנו – כמו הנחש – מחייב אותנו להיות עכשיו, במלאות, מי שאנחנו באמת, לחגוג עכשיו את החופש שהוא טבענו האמיתי.
ואז מגיע דל”ת. – אנו מקדירים מבט. הופכים להיות ריאליסטים, ריח כבד של מה שאנו קוראים לו אחריות מתפשט באוויר ואנו מתחילים לחפש וגם למצוא נימוקים רוחניים או מדעיים או מצפוניים לתחום אותם, את ילדינו. להגביל אותם בגבולות. להקנות גם להם את הידיעה העמוקה, את האמונה ש”יש גבול”.

אבל בעצם אין. אין גבול.

הורים ללא גבולות

לתת לו כל מה שהוא רוצה? לוותר, להרפות או להחליט בשבילו? העניין הוא לא מה לעשות, אלא מי להיות.

השאלה האם צריך או לא צריך גבולות היא שאלה מיותרת לכל מי שבחר לחיות כאן בעולם החומר. פשוט בגלל ששם המשחק בעולמנו הוא יצירה בתוך גבולות. כך שאפשר לפרוש מהדיון הסוער על נחיצותם של גבולות. עם זאת יש שתי שאלות בעניין גבולות שמאוד חשוב גם לשאול וגם לענות עליהן בכנות: מה מקור הגבולות שלנו? ומה מטרת הגבולות שאנו מציבים לעצמנו.

כי אין באמת גבולות לנפש ואין גבול לאדם. חוקים וגבולות נחוצים לחיים כמו שהקרטון נחוץ לחלב. מרגע שגמרתי לשתות, אפשר לזרוק אותו. הגענו לכאן עם יכולת מולדת ללמוד את שפת החומר, לפגוש בגבולות, להכיר בהם ולהשתמש בהם כדי לאלתר מנגינה שאין לה גבולות, כזאת שאיש עוד לא שמע. הילדה שלי, כמו הילדים שלך, משתוקקים לפגוש גבולות. בדרך שלהם. בקצב שלהם, לפי הצרכים שלהם. זה לא עונש לחיות כאן. כשהיא לומדת לעמוד ואחר כך ללכת, ילדתי נופלת שוב ושוב ונחבלת ובוכה וזה לא עונש. היא רוצה ללמוד מה כואב וכמה, זה מרכיב חשוב בריקוד החיים שלה. כשאני מוותר על הפחד שלי מחופש מוחלט, כשאני בא כמו אל אמיתי, נדיב ומאפשר וחסר פחד אני כבר לא צריך ללכת חמישה צעדים לפניה, להקנות לה הרגלים שבעזרתם תשתלב במשפחה, בחברה. היא באה לכאן. היא כל כך רוצה להשתלב. היא כל הזמן כותבת אותיות והיא רק בת 4 וזה לא בגלל שזה חשוב ללמוד לקרוא אלא בגלל שזו אחת השפות בעולם שעליו היא מתבוננת, שבו היא מבקשת למצוא את מקומה. היא מדליקה את המצית וזה קשה והיא מקבלת כוויה באצבע ובוכה נורא ואני בוכה איתה בלב וזה עוד גבול שהיא לומדת מבחירתה החופשית. היא כל הזמן מקשיבה וסופגת את הצלילים שמרכיבים את הסולמות. את הגבולות שאיתם צומחים.

כשהיא משחקת עם חבר הם בעיקר מדברים. במשך חצי שעה הם מתרגשים ורבים ומוצאים פתרונות לחוקי המשחק שהם ממציאים. העניין הזה של חוקים מרגש אותם. בשונה מאיתנו, שאת כל החוקים “הפילו “עלינו עם נוקשות ופחד ושפה גבוהה ומרוחקת, בשונה מרוב המבוגרים שבשבילם חוקים וגבולות הם מעין עונש שצריך להעביר מדור לדור, הם עדיין מבינים את הקסם שביצירת חוקים ושבירה ויצירה של חוקים חדשים. קסם הבריאה.

צמיחה = התרחבות

ילדינו רוצים ללמוד את חוקי עולם החומר, כמו שמוזיקאי רוצה ללמוד סולמות. מטרתם העמוקה היא להכיר את מלאי הצלילים הקיים בכל סולם ולהשתמש בו כדי לבטא את אינסופיותם. לא כדי לתחום ולהגביל אותה. כדי לבטא את חופש הבחירה שלהם ולא כדי לותר עליו. חשוב להבדיל בין חום לקור, בין מקום מוגן למקום מסוכן. חשוב לזהות רעש של מכונית מרחוק אם אתה חי בעיר וחשוב לדעת כמה קוביות שוקולד זה טעים ואחרי כמה קוביות את כבר רוצה להקיא גם אם את כזאת שאוהבת שוקולד.

הנחש הוא בעצם ידידו הטוב של האדם. הוא בכלל לא רצה לסכסך בין אדם לאלוהיו או בין חוה לאדם. הנחש הוא היחידי בסיפור שזוכר מה זו אהבה ומה זה חופש ומה אלוהים רוצה לתת לברואיו. מה שאבא ואמא באמת רוצים לתת לילדיהם.

הנחש בא ומציע אפשרות חדשה. חדשה ומסעירה. הוא בא ומאוורר את השטח מסמכותיות כובלת, מפחד, מכניעה שמקורה צורך נואש בהכרה ובאהבה, כמו שיש לרוב הילדים שהוריהם לא מתפעלים מהם ולא תומכים בייחודיותם. אותו צורך שהיה לאדם ולחווה, צורך נואש להמשיך ולדבוק במי שמגרש אותם מגן עדן ובלבד שלא יוותר עליהם. בבחינת ” קח כל מה שיש לי, רק אל תעזוב אותי”.

אז מה לעשות תכל”ס?

לפעמים נראה לי שהורים מתייחסים לתפקידם כאל שליחות. והשליחות שלקחו על עצמם היא ללמד את ילדיהם לוותר. ללמד אותם להתכופף, לעזור להם להכיר במוגבלותם. והם אומרים לי, ההורים בעלי הניסיון, שיודעים איך העסק מתנהל כאן: “אתה לא תוכל לנצח לגדל את ילדתך בתוך בועה. בסוף היא תהיה חייבת להבין שהחיים זה התמודדות ושהיא לא יכולה לקבל כל מה שהיא רוצה”.

ואלה שמוכנים לשאול שאלה על גבולות, אלה שמרשים לעצמם להיות מבולבלים, שואלים: אבל מה לעשות? מה לעשות תכל”ס?

“לתת לו כל מה שהוא רוצה?”, “לקשור אותה בחגורות הבטיחות גם כשהיא צורחת?”, “כשהוא לא רוצה ללכת לחוג ואני יודע שזה נכון לו וטוב לו, מה לעשות? לוותר, להרפות, להחליט בשבילו?”, “לתת להם לשחק עד שיתמוטטו מעייפות או ‘לחתוך’ בנחישות ולהשכיב לישון ‘בזמן’? מה לעשות? לשים גבולות? לשחרר ולזרום? לדעת בשבילם? לסמוך עליהם? להנהיג? להקשיב?”.

ואולי נשאל שאלה אחרת. לא מה לעשות? אלא מי להיות?

השאלה “מה לעשות?” היא כמו יד מגששת באפלה, מחפשת אחיזה, מחפשת משהו במנהרה החשוכה שייתן כיוון, שיעזור להגיע החוצה אל האור, אל הפתרון, אל ההתנהלות הפשוטה שאין בה דילמות ואין בה צמיחה, שיש בה תשובות טובות ומוכנות לשליפה לכל שאלה. כשאנחנו שואלים “אז מה לעשות” אנחנו הופכים את עצמנו לשואב אבק שמחפש את הוראות ההפעלה של עצמו. אנחנו הופכים גם את ילדינו למין תשבץ שיש לו פתרון אחד וכל מה שצריך זה להציץ לדף הפתרונות ולגמור עם זה.

השאלה “מה לעשות?” מגיעה מהאשליה שלתוכה נולדנו, ושבה חיים כבר אלפי שנים אנשים מבוגרים שהם בעצם ילדים שמבקשים לקבל תשובות מוכנות מבחוץ. שרגילים מגיל ממש צעיר להדחיק ולשכוח את התשובות האישיות הכל כך מדויקות וכל כך מיוחדות שלהם. שרגילים לחפש את האמת שם בחוץ ולמעלה אצל המבוגר האחראי שלקח לעצמו את תפקיד ה”יודע כל”. דורות על גבי דורות של אנשים שממש נראים מבוגרים בגופם אבל כל הזמן מקטינים את עצמם ביחס לאלוהים שיודע בשבילם מה נכון, ביחס למנהיג שלהם, לגורו שלהם, לכומר שלהם, לרבי שלהם, למשכיל של השכונה, לבעל שלהם, לאשה שלהם. למדענים, לפוליטיקאים, למיליונרים, לכותבי טורים באינטרנט. לכל מי שנתפס כבעל כוח גדול יותר או קירבה גדולה יותר אל האמת.

השאלה “מה לעשות?” יוצאת החוצה ומחפשת אחיזה במשהו חזק ויציב, שברור שאין לי בפנים, וככל שזה יותר שיטתי ומרגיש יותר סמכותי, ואם אפשר אז גם עתיק או מגובה בתעודות, כך גדל השקט ומתפשטת התחושה שבחרנו טוב, ש”עכשיו, הכל ברור” , יש תשובה, אפשר להירגע ולחדול מהחיפוש המייסר הזה.

אלא שמדובר באשליה. לשאלה “מה לעשות?” אין תשובה. כלומר יש לה אלפי תשובות אבל ברגע זה רק מי שיושב בתוכי יכול לתת את התשובה לשאלה הזאת. זה שנמצא בתוכי וענה כבר על השאלה מי להיות, יכול בקלות לעשות את מה שנובע ממנה.

רק אחרי שהחלטתי מי אני, למשל כזה שנהנה ממה שהוא אוכל, אני יכול גם לעשות משהו שמבטא את זה. למשל להרפות מפרוסות הלחם היבש ששלפתי מהמגירה ולנסוע למכולת ולקנות את הגבינה שכל כך מרגש אותי רק לחשוב עליה. רק אחרי שברור לי מי אני – למשל כזה שמה שחשוב לו יותר מכל זה שליטה, אני יכול גם לבטא את זה. למשל לנעוץ בילדתי בת ה-4 מבט נוקשה ובקול ברור ומרוחק לסנן לעברה בעודה מתקרבת אל המקדחה
“אמרתי לא לגעת במקדחה”. רק אחרי שהסכמתי בתוכי מי אני, אני יכול גם לחיות את זה.

במקום לחדד את הגבולות אני מחדד ומלטש את הזהות שלי

מי להיות ?
מי שאני באמת
מתי ?
בכל רגע
איך ?
למשל, כשאני עם הילדות שלי, לדבר רק בשם עצמי ורק בשם האמת שלי. לא לייצג אף אחד. לא להחזיק בשום אמת אבסולוטית. לא להראות ולא לחנך.

הצורך בגבולות ובחוקים שמוכתבים מבחוץ נגמר כשיש מישהו חי בפנים, בתוכי. כשהילדה שלי שוב ושוב קופצת עלי, ומתעלמת מהרצון שלי שתפסיק, זה בגלל שאין אף אחד בפנים. כשאני מתנהל לידה מנותק ומשועמם, זה קשה לה. היא רוצה ללכת אחרי. היא רוצה לבנות את חייה סביב עמוד השדרה שלי עד שתחליט שעמוד השדרה שלה בשל להובלה. ולפעמים כדי לעורר אותי, היא פוגעת בי, “בודקת גבולות” יגידו המומחים, אבל היא לא בודקת כלום, היא רק מקצינה עוד ועוד את התחושה שלי של חוסר עמוד שדרה, על ידי כך שהיא “כאילו” מתעלמת ממני ומצרכי. היא לא באמת יכולה להתעלם ממני, אני הקרקע לקיומה. לפחות בינתיים.

הרבה פעמים אני לא קולט ומתבלבל ורוטן ואומר לה “ביקשתי ממך להפסיק” כשבעצם מה שאני מרגיש זה: תתייחסי אלי, תכבדי אותי, תני לי מקום. איזו בקשה מופרכת של אבא בן 45 מילדתו בת ה-4. כשאני נזכר שרק אני יכול לתת לעצמי מקום, אני יכול כבר להתחיל לחזור. לפעמים תוך דקה ולפעמים בתהליך של שבועות. וכשאני חוזר אני למשל אומר לה, “אלי, זה מעליב אותי”, והיא מייד מבינה ומפסיקה. וכשהיא לא מבינה, זה מין סימן בשבילי שעדיין קיימת בתוכי הציפייה שתתנהג אחרת, שתיתן לי כבוד,שתסכים איתי.

ובכל פעם מחדש עולה שאלת השאלות: מה חשוב לי יותר, שליטה או חופש?
אני מוותר על השליטה. כמה שרק מצליח. אני לא מנסה להקפיד על שום גבול באופן קבוע. אני משתדל לעשות את כל מה שבאמת חשוב לי, להביא בכנות ובישירות מתוכי. ובמקום לחדד את הגבולות אני מחדד ומלטש את הזהות שלי, מבהיר לעצמי מי אני באמת ומאפשר לילדות שלי לפגוש יותר ויותר אדם שברור לו מי הוא.

למה? כי כשיש מישהו בפנים, החוץ על כל גווניו – חוקים, ריחות, קולות, גבולות, צבעים, מנהגים, ילדות, משפחה, קירות, חברים ולוחות זמנים – פשוט מבטא אותו ללא מאמץ. וכשאין שם אף אחד בפנים, בתוכי, לא אוכל להסתיר את זה מעצמי ובטח שלא מילדותיי. גם כשאדקלם ברהיטות את החוקים שמקובל לדקלם ואציב את הגבולות שהציבו לי, גם כשאהיה עקבי ונחוש כלפי חוץ, עדיין מדובר במאמץ לשלוט במה שסביבי, מאמץ שמקורו בפחד לשחרר את מה שחי ורוחש לו בתוכי. מאמץ שמטרתו העמוקה אינה לחיות במלאות, אלא לשרוד.

One Comments

  • סיגלית 17 / 10 / 2017 Reply

    שלום,

    נהניתי מאוד מהמאמר.
    תודה.

להגיב על סיגלית לבטל