אז מה באמת היה שם?

היתה מרים, מנהיגה ונביאה (האחות של משה) שהצילה אותו והביאה אותו לבת פרעה. ואז סידרה במירמה שיובא בחזרה לאימו יוכבד שתניק אותו, ושרה את שירת הים וכל הנשים אחריה בשירה ובמחולות. (מי שמע אז על קול באשה ערווה…).

והיתה יוכבד (אמא של משה) שהצילה את בנה משה ועברה על החוק של המצרים והסתירה אותו כדי שלא ימות ואחר כך שילחה אותו עם אחותו לתיבה לשוט לו על היאור..

והיתה ציפורה – האשה “הכושית” שמשה שילח לתקופה מסויימת ונאלצה לחזור לאביה יתרו במדיין. שבקטע אחר חתכה במו ידיה את עורלת בנם המשותף ואמרה שהוא “חתן דמים” כדי שאלוהים לא יהרוג את משה (או משהו הזוי אחר, אבל בכל מקרה אמא שחותכת תחת איומים חתיכה מאיבר המין של התינוק שלה, מאיפה שלא תסובבו את זה – גיבורה).

והיתה בת פרעה שלאחר שמשתה את משה מהיאור – לא הסכימה להפטר ממנו בניגוד להוראת אביה ועשתה קומבינה עם מרים שתיקח אותו למיינקת עברייה (שבהזייה הזאת היתה “במקרה” אמא שלו).

והיו שפרה ופועה – המיילדות שסירבו לפקודת המלך להמית את הבנים הזכרים בלידה, תוך שהן מסכנות את עצמן ואת האפשרות שלהן לעסוק במקצוען, ולמרות שהובטח להן שאם פשוט ישמטו אותם על האבניים זה יראה כמקרה שגרתי של תמותת תינוקות בלידה ולא כהמתה יזומה.

ובין לבין עוד כמה גברים שהסתובבו להן בין הרגלים (שלא לומר יצאו משם) שלקחו את הקרדיט ושפכו חמתם (ועוד כמה דברים) ויצרו תסבוכות, והתהדרו באותות ובמופתים וחצו נהרות והיבהבו בהזייה של סנה בוער וטסטוסטרון מסנוור.

באמא?!

אז כשתקראו את ההגדה בליל הסדר, זאת שלא מוזכרת בה אף אשה (אף אשה!) תזכרו את הסיפור האמיתי. טוב? ואולי בכלל הגיע הזמן לנטוש את סיפור יציאת מצרים שיש בו כל כך הרבה הפחדות ואיומים ועונשים ומעשי זוועה ולעבור לספר את האמת.

את סיפור הגבורה והחמלה. הסיפור של הנשים היולדות. הנשים המיילדות. האמהות האמיצות. סיפורן של נשים, שדור אחרי דור – ממשיכות לשיר את קולן, דרך מדבריות ומצבי קצה, כל הדרך אל החופש.


תגובות על המאמר

אורית יקירה,

השנה בליל הסדר, הכנסתי להגדה 3 קטעים מהפוסט שלך, כולם הקשיבו, הזדהו, קיבלו וגם נהנו מהחידוש וביקשו שהשינוי יהיה קבוע לשנים הבאות. באחד הקטעים קמנו רק הנשים ורקדנו עם תופים כמו מרים הנביאה
אנחנו חוזרות…
תודה רבה
עינב

כתיבת תגובה